זהותו של אליהו התשבי

שחזור הברית ע"י גדעון, המתבטא בנתיצת מזבח הבעל מזכיר את התוכחה הקשה של המלאך מן הבוכים:

הפתרון אותו נציע לקוח ממזבחו של אליהו (מ"א י"ח ל'). מזבח ה' הרוס כאשר באותו מעמד עומד מזבח הבעל כשהוא אינו מנותץ, זאת משום שאמונת היחוד אינה 'סובלת' סינקרטיזמוס. בהתאם לכך מציע אליהו לנביאי הבעל להיות ראשונים: "בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה כי אתם הרבים" (מ"א י"ח כ"ה), ומשמעות הצעה זו אומרת: אתם מאמינים באלים רבים, לכן לא ירע לכם אם אזבח אחריכם לאלוהי, שהרי בעינכם הוא אל בין האלים, אולם אני שנותרתי נביא לה' לבדו, לא אוכל לסבול שתזבחו לבעלים, כפי שאני זובח לאלוהי. לכן משתמש אליהו בביטוי "בחרו לכם", בחירה בין הפרים כמו בין האלים, אם לא יענה אל זה יענה אל אחר.⁴⁷ לעומתם, אליהו אינו בוחר, הוא יודע את אלוהיו ואינו עובדו מתוך הספק. לכן, זביחתו צריכה להיות באחרונה (ולא משום האפקט הדרמטי), שזוהי המילה האחרונה שאין לאחריה מילה נוספת.⁴⁸

אמנם שלא כפרושנו, לגבי אליהו קיימת תמימות דעים בקרב הפרשנות המסורתית כמחקרית, שמזבח אליהו נפרד הוא ממזבח הבעל ולא נבנה מאבני מזבח הבעל.⁴⁹ מכל מקום בין אם אליהו בנה את מזבחו מאבני מזבח הבעל, כגדעון,⁵⁰ ובין אם הקים מזבח נפרד יתפרש המושג: 'מזבח ה' ההרוס' (שם, שם), כמוסב על מזבח אליהו, אשר נחשב להרוס כאשר מזבח הבעל עומד כשהוא בלתי מנותץ.

ההפשטה הרעיונית של הריסת המזבח, מצויה אף בבניית המזבחות אצל גדעון, שעל אף שכתוב בו "ויבן שם מזבח לה'" (כ"ד), נצטווה שנית לבנות מזבח לה' על ראש המעוז, לאחר הריסת מזבח הבעל. וכן כתוב אצל אליהו: "ויבנה את האבנים מזבח בשם ה'…" (שופטים שם, ל"ב), שאין מזבח לה' כשמזבח הבעל עומד, שכשמזבח הבעל עומד, מזבח ה' הרוס, וכשמזבח הבעל מנותץ מזבח ה' בנוי.⁵¹

גם צורת ההקרבה של המלאך הנראה אל גדעון דומה לצורת ההקרבה של אליהו:⁵²

כאספקלריא חיוורת לדמותו של המלאך הנראה אל גדעון נפרש את דמות המלאך הנראה אל מנוח ואשתו (שופטים י"ג). אל שניהם מתגלה המלאך בדמות "איש נביא".

"וירא מלאך ה' אל האשה ויאמר" (י"ג ג'), הכתוב אינו מוסר לנו על ביאתו. וכן בפעם השניה בו הוא מתגלה לאשה בשדה "כשמנוח אשה אין עימה" (ט'), המלאך אינו מציג עצמו ואינו מנסה ליצור קשר עם האוביקט אליו הוא נגלה, על אף מאמצי מנוח ואשתו לבוא בדברים עימו (ט"ו – י"ח). עצם ההעדפה הברורה שיש למלאך לאשת מנוח⁵⁸ יוצרת את הנימה חמורת הסבר, הבוחרת את האוביקט אליו היא מתגלה.

לעומת זאת ההתגלות לגדעון סברה מעודד וכדברי המדרש:

במערך השוואות זה בין המלאך מן הבוכים, המלאך הנראה אל גדעון (בדמותו המורחבת של ה'איש נביא'), המלאך הנראה אל מנוח ואשתו, ואליהו התשבי, נסינו לשחזר משמעות אפשרית של הטכסטים המזהה בין כל הדמויות הללו. דהיינו אליהו התשבי הוא המלאך הנגלה אל גדעון, הוא הנגלה אל מנוח ואשתו הוא המלאך מן הבוכים אשר הופיע פתאום בתוכחה גלויה על הפרת הברית ונעלם לאחר מכן.

ההתרוצצות של מלאך זה, בין שני סוגי השליחות: הנביא והמלאך, היא מאפיונו של אליהו התשבי. דהיינו המתח שבין צו ה' הכופה עליו את מסגרת הנביא (אליהו הנביא), הנושאת אופי סלחני מתפשר, המביא את דבר ה' גם בעולם הפוסח על שני הסעיפים, לבין מהותו המלאכית, אשר תפיסתה את האלוהות אינה מכירה באפשרות של פשרה זו, ואף דנה את הנוהגים על פיה לכליון מוחלט.

בעוד שהמלאכים המוצגים במערך ההשוואתי, מימשו בצורה עצמאית, את שליחותם, או באופי הנביא או באופי המלאך, הרי שבדמותו של אליהו חברו כולם לדמות אחת. המתח שבין שני סוגי שליחות אילו מגיע לשיא בפרקי אליהו המקראי, אשר בהם מגולל המקרא פרק ארוך בהופעותיו של מלאך זה. דבר זה מאפשר לעקוב אחר ההיטלטלות שבין המסגרת הכפויה עליו – הנביא, ומהותו הקיומית – המלאך. הטלטלות זו כורעת תחת המתח של שני איפיונים מנוגדים אלו, בוויכוח ארוך וממושך בין אליהו ואלוהיו, אשר בו מסרב אליהו להמשיך ולתפקד כמלאך הנושא אופי של איש. סופו של מלאך זה ידוע. הוא מסתלק ממהות הנביא – איש.

בדמותו של אליהו נתחברו שתי זהויות:

האחת והיא הבסיסית – זהות המלאך המגולמת במרוכז בדמות המלאך מן הבוכים, באליהו מתבטא עם הצגתו בפעם הראשונה בכתובים בפסוק א' מפרק י"ז בשבועתו לאחאב. זהות זו מאופיינת בפתאומיות הופעתה הנובעת מעצם מהותה הקיומית כמלאך, שאינו מתמנה לשליחות (לפחות בכתובים), אלא מעצמו אומר דבריו, ולעיתים כאילו ה' בעצמו אומרם. אפיון נוסף של זהות זו הוא קוצר נבואתה המעונינת להשמיע את דברה, ולא ליצור יחס כל שהוא עם האוביקט הנמען, אלא הופעת המלאך היא תופעה ארעית המסתיימת עם גמר דבריו.⁶⁰ קוצר נבואתה מבטא את תביעתה המוחלטת לדבוק בה, מבלי שהיא תצטרך להתפשר עם האוביקט אליו היא מתנבא.

השניה והיא המשנית – זהות הנביא המגולמת במרוכז בדמותו המורחבת של המלאך הנראה אל גדעון, הכוללת את דמות ה'איש נביא'.

מלאך זה מגולם באליהו הנביא כפי שהוא מופיע במעשה בהר הכרמל. אליהו בהר הכרמל מופיע כנביא אשר במרכז פעילותו עומד שחזור הברית. אמנם הוא מוכיח את ישראל, אולם תוכחתו כבושה באותה מסגרת נבואית בה הוא פועל, כפי שנבואת ה"איש נביא" מחייבת את האופי המעודד של המלאך הנראה אל גדעון. אותה מסגרת מחייבת את אליהו לרפא את מזבח ה' ההרוס בשתים עשר אבנים שהם כשנים עשר שבטי יעקב, אותה מסגרת מחייבת אותו לזעוק: "ואתה הסיבות ליבם אחורנית" (מ"א י"ח ל"ז), אותה מסגרת דוחפת אותו אל שינוס המותנים והריצה לפני מרכבת אחאב, המבטאה את שמחת הנביא על התקוה (אם כי במקרה זה מדומה), שאכן העם חזר בתשובה ותוכחתו נפלה על קרקע פוריה.

על פי הקריאה המוצגת של הטכסטים אשר הובילה אותנו למסקנה בדבר זהותו המלאכית של אליהו, אפשר לפרש את המושג "תשבי" (אשר הוצמד לאליהו) כנובע מן הביטוי "גר ותושב" במשמעות של זרות וארעיות. אמנם יש גישה פרשנית הפוכה למילה "תושב" והיא ישיבת קבע ההפך מגר.⁶¹ ואולם, ככלל ניתן לומר שחז"ל מפרשים את משמעות המושג המקראי: 'תושב', כנרדפת למשמעות המושג גר. במקרא מובאת המילה תושב בקרבה לשתי מלים: גר,⁶² ושכיר.⁶³ במקרה אחד מופיעה כביטוי בודד (ויקר' כ"ה מ"ה).

לצרוף גר (ו)תושב – יש שני פרושים מקובלים בתושב"ע:

האחד – כפירושנו מילה נרדפת לגר.⁶⁴

השני – "תושב" במשמעות ההלכתית "גר תושב".⁶⁵

אמנם גם במשמעות ההלכתית זרותו של גר נשמרת, על אף שהוא יושב עם בנ"י ישראל אינו נחשב חלק מהם.⁶⁶ הפירוש למושג "תושב" הבא בצרוף עם שכיר מתקשר עם דיני עבד עברי. תושב הוא עבד נרצע, שאינו רוצה לצאת לחופשי ועליו כתוב: "ועבדו לעולם", לעומת שכיר אשר עובד עד שש שנים ויוצא לחפשי. (ת"כ אמור פ"ד י"ז), ואולם יש לזכור שמסגרת פרשנית זו מפרשת את המילה "עולם – עד עולמו של יובל, דהיינו עד שנת החמישים. כלומר המושג 'עולם' נתפס כדבר ארעי, תושב. הנצחיות המרומזת במילה עולם המיוחסת לאדם, נתפסת כמוגבלת, "תושבת", ארעית, על דרך תה' ל"ט י"ג: "גר אנכי עמך ותושב ככל אבותי", סכום חיי אדם כגרות לפני ה'. המושג ההלכתי של תושב במשמעות עבד עולם מרחיב את המושג לארעיות הנצח האנושי.

עפ"י דברים אלה נפרש את המושג "תשבי", לא כמורה על שם מקום אלא כמגלה משהו על מהותו של אליהו כתושב, ולא כפירוש התוספות במובן של מיושב, אלא כנרדף למושג גר, זר וארעי. לפי זה זרותו של אליהו נבעה מהיותו גרם שמימי אשר נשלח בדמות איש אדמה לשמש כנביא על הארץ.⁶⁷ אף מדברי אליהו "הגם על האלמנה אשר אנכי מתגורר עמה הרעות" (י"ז, כ') משתמעת גרותו בעולם . הייתור: "הגם" בנוסף מתפרש כ'הגם הרעות לאלמנה אשר אנכי מתגורר עמה, כפי שהרעות לעולם אשר אנכי מתגורר עמו'. פירושנו זה מאושש גם מן האגדה המצויה במסכת סנהדרין⁶⁸' שאמר הקב"ה לאליהו להראות פנים לאחאב וסרב, והבטיחו הקב"ה לקיים כל אשר יגזור, וגזר על הגשמים. כלומר: "הגם על האלמנה אשר אנכי מתגורר עמה", בנוסף לעולם אשר נשלחתי להתגורר בתוכו. לפי פירוש זה הפועל "מתגורר" לשון גרות הוא ולא לשון דיור.⁶⁹

לפי זה ניתן ללמוד מן הכינוי 'תשבי' על גרותו (זרות וארעיות) של אליהו. כינוי זה הודבק לאליהו משום טבעו המפורסם להיות נגלה ונכסה,⁷⁰ וכפי שאומר זאת עובדיה:

ואחר שעלה אליהו השמימה כתוב: "ולא ראהו עוד" כדוגמת המלאך הנראה אל גדעון: "ומלאך ה' הלך מעיניו" (ו' ו'), ומלאך ה' הנראה אל מנוח ואשתו: "ולא יסף עוד מלאך ה' להראות אל מנוח ואל אשתו" (י"ג כ"א), ובשלושת המקרים ההעלמות היא בעליית האש: ⁷⁶

ניתן לומר שהתואר "תשבי" שהוצמד לאליהו נתפס בשלוש דרגות:

ארעיות, העלמות והתגלות מרצונו. אולם בלי לייחס לתכונה זו כח שמימי, תפיסה זו היתה ידועה בקרב בית המלוכה.

ייחוס לתכונה זו מקור עליון רוח ה' בדרגתה הגבוה,⁷⁷ תכונה זו נתפסה ע"י עובדיה ובני הנביאים.

אליהו כמלאך, מהות שהייתה ידועה רק לאלישע תלמידו.

והמקרא כינהו "מתושבי גלעד" על שום סופו,⁷⁸ וכפי שגם חרט את המאורע האחרון הקשור בדמותו של אליהו: "וחמישים איש מבני הנביאים הלכו ויעמדו מנגד מרחוק ושניהם עמדו על הירדן" (מל"ב ב ז) .

אפשר שהעלמות אליהו בגלעד הובילה לשיוכו לתושבי גלעד,⁷⁹, אך לא משום שהיה "מן המיושבים שבגלעד", אלא מן הזרים שנראו באזור הגלעד.⁸⁰

46. ירושלמי, מגילה, פ"א הי"ב, ע"ב ע"ג, ועל כך ראה חשן, מזבח, עמ' 137.

47. ראה את מדרש הפרים במדב"ר, מסעי, כ"ג ט', ובתנחומא מסעי ח', שדרש על לשון זו שהפרים שהציע להם לבחור היו תאומים והציע להם להטיל עליהם גורלות איזה לה' ואיזה לבעל ועל כך בפרוט ראה חשן, שם, עמ' 134.

48. ראה גבריהו (עמ' 14‏) שטען, שהטעם לכך שאליהו הקדים את נביאי הבעל הוא משום גורם ההכרעה. לדבריו אילו היה אליהו ראשון וה' היה עונה אותו באש היו טוענים שהאלוהים האחרים ענו, כי באמונת הריבוי אין הכרעה לצד אל זה או אחר, לכן מבחינת אליהו יכולה ליפול הכרעה רק אם הבעל יענה באש.

49. על כך בפרוט ראה חשן, שם, עמ' 131-.

50. לדעה זו אנו נוטים, משום שכבר התחלת תיאור המבחן נראית כשואפת להציג נתונים זהים לשני הצדדים עד כמה שיותר: "ויתנו לנו שנים פרים … וינתחהו וישימו על העצים ואש לא ישימו ואני אעשה … ונתתי על העצים ואש לא אשים". שאיפה לזהות מוחלטת זו מהוה בסיס להבנה אפשרית שלא הציעו שני מזבחות, אלא מזבח אחד לה' ולבעל, על אותו מזבח על אותם עצים בשני פרים תמימים.

51. אידאה זו מזכירה את הבנת המדרש את ברכת יצחק לעשו: "והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך" (בר' כ"ז מ'‏), ואמרו בב"ר, ס"ז, עמ' 762 : "א"ר יוסי בר' חלפותא אם ראית יעקב שאחיך פורק עולה שלתורה מעל צוארו, גזור עליו שמדים ואת שליט בו." חוסר השוויוניות בין עשו ליעקב ובנייתם ההדדית זה על חורבנו של זה עוקבת ללוגיקת המזבחות אשר האחד בנוי רק כשהשני חרב, ואינם יכולים לעמוד כאחד.

52. כבר עמד על כך הרלב"ג בפרושו לפס' כ"א: "והנה היה האות הזה שכאשר שלח מלאך ה' … וזה דומה למופת שנתן אליהו בהר הכרמל והנה פעולות זה הנביא דומות מצד לפעולות אליהו, וזה ממה שיחזק מאמר האומר פנחס זה אליהו". יש לשים לב לעובדה שהרלב"ג רואה זהות בין מלאך ה' זה אשר הוא סובר שהוא אותו "איש נביא", לפעולות אליהו. עובדה חשובה כאשר נזהה את דמות ה"איש נביא" כחלק מאישיותו של אליהו.

53. תשובה זו ניתנה גם ע"י אליהו לשאלת עובדיהו: "האתה זה אדוני אליהו ויאמר אני" (מ"א י"ח ז', ח'‏), וכן באותו נוסח עונה יעקב לשאלת יצחק: "אתה זה בני עשו ויאמר אני" (בר' כ"ז כ"ד‏). רש"י שם: "לא אמר אני עשו אלא אני". ונראה שזהו נוסח סתום המשמש להעלמת זהות, לאמר: אני מלאך ולא איש, אני מלאך ולא אליהו, אני יעקב ולא עשו.

54. ראה תנא דבי אליהו, פי"ג, עם פרוש משפט צדקה, הרב י"מ שכטר, ירושלים, תשי"ט, עמ' קפ"ד: "נראה שלדעת תד"א חשב גדעון על המלאך שהוא נביא". וכן רד"ק ומראות הצובאות, לעיל הערה 44.

55. ראה רד"ק שם: "שהלך מעיניהם ולא ראהו עוד במראה ההוא", וכן ראה מלבי"ם.

56. רש"י: "אהא לשון דאגה".

57. מהד' איש שלום, עמ' 60, וראה שם הערה 11 בענין הנוסח.

58. ראה במדב"ר, נשא, פ"י ה': "וירא מלאך ה' אל האשה, מכאן אתה למד שאשתו של מנוח צדקת היתה", וראה גם ברכות, סא ע"א: מנוח עם הארץ היה' אם כי מסיבה אחרת, ע"ש.

59. זהו כנראה מדרש המובא ברד"ק ללא מקור ומשם ציטטנוהו. רש"י מביא מדרש זה בקיצור, והאברבנאל כרד"ק, ולא ידוע לי מקורו.

60. כמו שנאמר אצל גדעון (שופ' ו' כ"א): "ומלאך ה' הלך מעיניו", ואצל אלישע: "ולא ראהו עוד" (מ"ב ב' י"ב‏). ראה את דברי איש שלום, עמ' 7: "אמנם באליהו לפי משמעות הכתובים היתה ביכלתו טרם הלקחו מעל פני האדמה להיות נגלה ונכסה כי כאשר אמר לאחאב אם יהיו השנים האלה טל ומטר לא עזב את מקומו רק עפ"י מצות ה' לך מזה ופנית לך קדמה וגו'" (מ"א י"ז ג'‏).

61. ב"ר נ"ח, ד', עמ' 624, ובפרוש התורת כהנים (ת"כ‏), המובא אצל מ' כשר, תורה שלמה, כרך ל"ד' עמ' נ"ח: "אם תלכו בדרכי תהיו תושבים, ואם לאו ח"ו תהיו רק גרים". אני לא מצאתי מדרש זה, וכן משתמעת גישה פרשנית זו מתוס' תענית, ג' ע"א.

62. בר' כ"ג ד', ויקר' כ"ה כ"ג, ל"ה מ"ז, דה"א כ"ט ט"ו, תה' ל"ט י"ג.

63. שמות י"ב מ"ה, ויקר' כ"ב י', כ"ה מ' ו'.

64. מכדר"י, מסכתא נזיקין, י"ח, עמ' 312, ספרי מסעי, ק"ס, עמ' 219: "אין לי אלא לבני ישראל לגרים מנין, ת"ל ולגר ותושב", אדר"נ מ"ה נו"ב, ועוד.

65. ת"כ בהר, ריש פ"ח: "תושב זה גר אוכל נבלות".

66. אינו בכלל "מאחיך". ראה בב"מ קי"א, וראה גם מאירי שם.

67. בילקוט הראובני, ווארשה, תר"ס, ד"ה "אליהו", מובא בשם ספר פרדס: "אליהו לא נמצא לו בתורה אב ואם … אמרו כי קודם לכן ירד מן השמים … אמרו שבשעה שבקש הקב"ה לברואת את האדם … א"ל רבש"ע אם לפניך טוב לפני לא כ"ש. ואם טוב בעיניך אני ארד ואשמש לפניו … ואעפ"כ לא ירד באותה שעה וירד לאחר זמן". גישה זו רואה באליהו מלאך מכת מלאכי מרום שהיו בשעת יצירת האדם.

68. ראה לעיל הערה 11.

69. וראה ספרי שא, עמ' 319, וכעין זה בהגדה של פסח: 'ויגר שם מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע במצרים. שנאמר ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו'.

70. איש שלום, ע"מ 2, סובר שבשם "תשבי" היה אליהו נודע ונקרא בפי העם ומזכיר את אחזיה ויהוא. אולם השערה זו לא נראית, שהרי עבדי אחזיה לא הכירוהו (מ"ב ב' ו'‏). וראה רד"ק, שם ח', שנדחק להסביר מדוע עבדי מלך שומרון לא הכירו את אליהו. וכן האלמנה לא רק שלא הכרתו, אלא לא היתה בטוחה בו שהוא איש אלוהים (מ"א י"ז כ"ד, וראה דברי הרלב"ג שם‏), לכן נראה ש"תשבי" היה כינוי בבית המלוכה שהרי אחזיה היה בנו של אחאב. ויהוא הכרית את בית אחאב ואף במכתב אל יהורם מלך יהודה כונה אליהו התשבי (דה"ב כ"א י"ב). בבטוי "תשבי" כאמור מובעת יכולתו של אליהו להיגלות ולהסתר. אולם נראה שבפי בית המלוכה כינוי זה לא ביטא את מקורו הנבואי, כפי שבטא זאת לעובדיה "ורוח ה' ישאך", וכן לבני הנביאים.

71. הבטוי: "הנה אליהו" המובא כארבע פעמים באותו ענין (י"ח ז'-י"ד‏) מבטא את פתאומיות ההופעה, כדוגמת הופעת המלאך אל אליהו (י"ט, ה'‏): "והנה זה מלאך". וכן משמע מן ההראות לעובדיה: "ויהי עובדיהו בדרך והנה אליהו לקראתו ויכירהו … ויאמר האתה זה אדוני אליהו" (י"ח שם). לכאורה הטכסט לא מובן: אם "ויכירהו" מדוע "האתה", אלא יש לומר שההתגלות הפתאומית של אליהו, וחשש העלמותו היא אשר נסכה בהופעתו את חוסר הבטחון. אפשר גם, שבטוי זה מביע משהו על התגלות אליהו כהתגלות מלאך, אשר החוזה בו אינו בטוח במה שרואה (כדוגמת גדעון, ומנוח‏).

72. יאסטרוב, ערך "טורמי", פירש מלשון turma )ברומית‏(: "turma squandron of horses" והכונה: גדוד.

73. מהד' הורוביץ-רבין, עמ' 94.

74. המלבי"ם (מלכים, שם‏), ניסח זאת: "כי חונה מלאך ה' סביב ליראיו מחנות מלאכים מקיפים את איש האלוהים לשמרו", כמובן שהמלב"ים משתמש בביטוי "מחנות" באנלוגיה לביטוי תורמיות" המובא במכילתא.

75. ת"י: "רבי רבי דטב להון לישראל בצלותיה מרתיכין ופרשין". המכילתא פירשה את דברי המקרא בענין אלישע: "סוסים ורכב אש", כמלאכי השרת, וכאשר נפרד אליהו מאלישע המקרא מציין זאת באותו דימוי: "רכב אש וסוסי אש" (מ"ב ב' י"א‏).

76. על האש כיסוד מהותי בדמותו של אליהו, ראה סמל האש שם.

77. ראה תוספתא, סוטה י"ב ה', עמ' 227: "עד שלא נגנז אליהו היתה רוח הקדש מרובה בישראל". וכן: "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי" (מ"ב ב' ט'‏), פירש הרלב"ג שם, שהכוונה פי שנים ממה "במה שהאצלת מרוחך על כל בני הנביאים". ובירו' עירובין, פ"ה ה"א, כ"ב ע"א, נאמר: "אליהו טירונין לנביאים היה". וכתב הערוך בערך טרן: "שר ומושל ואדון", קרבן העדה: "גדול שבנביאים היה". ואולם ה'פני משה' פירש שם: "לא היה מורגל בנביאות".

78. כפי שבשופ' ב' א': "ויעל מלאך ה' …אל הבוכים", כינה הכתוב את המקום על שום סופו.

79. אולם לא רק העלמותו כי אם גם כמה מן המאורעות הקשורים בו שקראו בגלעד השפיעו על שיוכו שמה, כגון ישיבתו בנחל כרית אשר על פני הירדן, אלישע תלמידו מאבל מחולה הקרובה לירדן, יהוא מרמות גלעד המממש את נבואתו על בית אחאב (ראה תרשים נדודי אליהו, י' אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא, 1964, עמ' 128‏). ומענין שגם המלאך מן הבוכים אשר זיהינו אותו עם אליהו עולה מן הגלגל (שופ' ב' א') הקרובה מאד לירדן.

80. ראה אוצר השורשים, י' זיבנברגר, ווארשה, תר"ו, ערך "תושב": "מתושבי גלעד שהיה מארץ אחרת והתישב בארץ גלעד". אמנם אנו סוברים שהיה מעולם אחר, אולם יסוד הזרות הנובעת מן המלה "תושב" זהה לשני הפרושים.