|
בסקירתנו הקודמת ראינו, שהחומר בספר משלי אינו אחיד ביסודו, אם כי כולו-כפי שנראה
כהמשך דברינו בא מתקופה קדומה בערך. אבל אם גם חכמים שונים הגוהו, יש בו בכל זאת
מבע אחד, ובכלל הדברים לפנינו תורה אחת-תורת החכמה. מן הראוי לנו אפוא שנעמוד
ונתבונן באמרי תורה זו, לראות מה היא באה ללמדנו. בין רוב הפתגמים שבספר אין קשר
עניני פנימי. אפילו במקום שמזדמן לכאורה חיבור- מה-אין בו יותר מסימן לזיכרון. סקירה זו
יש בה אפוא עניין לגופא. מלבד-זה נודעת לה גם חשיבות אחרת : מבחינת ההשוואה בין תורת
החכמה שבספר משלי ובין ההוראות המוסריות ליחיד בתורה ובספרי הנביאים. מלבד ספר
משלי יש לנו במקרא עוד שני ספרי חכמה מובהקים: איוב וקהלת, אבל בעוד שבספר איוב
מתעצם אדם עם אלוהיו, שואל לנתיבות עולם ולדרכי אל בארץ; ובקהלת נואש האיש
מלמצוא סדר במעשים הנעשים תחת השמש, ספר משלי הוא ספר הבטחון: בטחון באל ובדרך
ישר באדם: ארץ ניתנה ביד צדיק, לפחות לפני הצדיק. אין לו לאדם אלא ללכת בדרך תום.
לשמור מוסר, לשחר את הטוב, לירא את השם, להיות חרוץ במעשה-וארץ ניתנה לו: דרכו
נכונה לפניו ופעלו שלם לו ולזרעו אחריו, יש עין צופיה. "שאול ואבדון נגד ה'-אומר המושל אף
כי לבות בני אדם (טו, יא), ויש גמול אמת-לצדיק ולרשע: איש איש כמעשה ידיו: "צדקת
תמים תישר דרכו, וברשעתו יפול רשע" (יא, ה) ויש סדר מוסרי בעולם: "צדיק לעולם בל ימוט
ורשעים לא ישכנו ארץ", (י, ל) או בלשון אחרת; "לא יכון אדם ברשע, ושורש צדיקים בל
ימוט" (יב, ג). ולא רק בחייו יזכה הצדיק "ולבניו יהיה מחסה", (יד, כא) אלא גם זכרו יקויים
בארץ: "זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב" (י, ז). ואפילו אם רואה אדם רשע מצליח והשעה
משחקת לו הנה יודע שזו בת חלוף, וסוף דבר "נר רשעים ידעך" (כד, כ).-מתוך האמונה
השלימה השולטת כאן, שהצדיק הוא העושה מצוות החכמה, המטה לבו לתבונה למען ילך
"בדרך טובים", עולה כאן ממילא גם השוואה המיוחדת, שבעצם הצדיק האמיתי הוא גם
החכם האמיתי, ואילו הרשע הוא גם אויל ועצל: "שפתי צדיק ירעו רבים ואוילים בחסר לב
ימותו" (י, ב). לאמר לך : האויל כאן הוא הניגוד לצדיק והוא עומד כאן במקום הרשע. כיוצא
בזה במקום אחר: "חכם ירא וסר מרע וכסיל מתעבר ובוטח" (י, כא). מעשי החכם הם מעשי
צדיק, כשם שלהפך דרך האויל הוא עצם דרך הרשע; "ותועבת כסילים סור מרע" (לג, יט),
"וכשחוק לכסיל עשה מזימה" (י, יט). הוי אומר: החכמה מראה דרך ישר לאדם והיא דרך
ההצלחה. מהן מידותיה של דרך ישרה זו, אותן מלמד ספר משלי.
נתבונן נא באלה.
אחת ההצלחות של האדם הוא העושר. "אוהבי עשיר רבים" (יד, כ) קובע הספר, ו"הון עשיר
קרית עזו" (י, טו, יח, יא). אבל לעושר יש ערך רק אם האדם מגיע אליו בדרך היושר. ומוטב
שיהא לו אדם מעט "בצדקה מרוב תבואות ללא משפט" (טז, ח), ואם אי אפשר לו לאדם
להגיע לעושר אלא בדרך רעה, נוח לו שישאר ברישו: "טוב רש הולך בתומו מעקש-דרכים והוא
עשיר" (יט, א; כח, ו,). עושר קים כשאדם זוכה לו בגלל מעשיו הכשרים: "עקב ענוה יראת ה'
עושר וכבודו חיים" (כב' ד). אדם זוכה לחוסן רב ולעושר בדרך צדק "יד חרוצים תמשול" (יב,
ד), "ונפש חרוצים תדשן" (יג, ד): אומר המשל, וכן ע"י יגיעה וביחוד בעבודת האדמה: "עובד
אדמתו ישבע לחם" (יב, יב : כח, יט).
ממדות הצדיק, שהוא זהיר במשאו ובמתנו: מאזני מרמה תועבת ה' ואבן שלמה רצונו" (יא,
א). הצדיק אינו מונע טוב מבעליו בהיות לאל ידו לעשות, ואינו בז לרעהו. אדרבא, הוא חונן
דלים ושומע זעקתם. יודע הוא כי "אטם אזנו מזעקת הדל גם הוא יקרא ולא יענה". (כא, יג)
ועושק דל או לועג לרש, כאלו חירף עושהו (יז, ה). עיני ה' ליצב גבול אלמנה (טו, נה) ולא ינקה
השמח לאיד העני (יז, ה). החונן דל כאלו מלוה ה' "וגמלו ישלם לו" (יט, יז). ואלו עושקו סופו
"כמטר סחף ואין לחם" (כח, ג). ביחוד מזהיר החכם על השגת גבול (כב, כח: כג, י: גם טו,
כה), דבר הידוע הרבה גם מן התורה (דברים יט, יד) והנביאים (ישעיהו ה, ח; מיכה ב, ב; הושע
ה, י). גם באיוב (כח, ב) מונה המחבר דבר זה כאחת מן המדות המובהקות של הרשע; "גבלות
ישיגו, עדר גזלו וירעו, חמור יתומים ינהגו, חבלו שור אלמזה". באופן כללי מזהירים החכמים
תורומא תורחא תורהזא .(טי ,א) "חקי וילעב שפנ תא ,עצב עצוב" :אוה רשאב סמח לע ונרפסב
ברצח, גנבה, זוללות, שכרות והאשה הזרה. הרצח הוא מאותם שבעה דברים שלפי הכתובים
(י, טז, יט) הם תועבת ה'. הגנב נתון לבוז "ונמצא ישלם שבעתיים" (י, לא). הזולל והסובא
חרפה הוא ליולדיו וסופו ריש וקרעים ופצעים חנם: "עיניך יראו זרות ולבך ידבר תהפכות"
(כג, לג); שכלו ניטל ממנו והוא בא לידי מחסור ונעשה לבוז בין הבריות. ואם שליט הוא הרי
הוא מסלף את הדין. ביחוד רע סורו של אדם שיש לו שיח ושיג עם האשה הזרה: "רגליה
יורדות מות שאול צעדיה יתמכו" (ה, ה)…. רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה" (ז, כו).
בענין זה דנים ומזהירים ביחוד בתשעת הפרקים הראשונים, הינו בקובץ הראשון, וכן בקובץ ג
וד, כלומר בכל אותם הקבצים, שהם מתלמדו של בית ספר לנערים (עין על זה בפרק האחרון).
בעיני מחברי ספר משלי מאוסה מאוד העצלות, העצל סופו עוני וקלון ורעב: מתאוה ואין (יג
ד), ואף אם אינו מתכון לכך "אח הוא לבעל משחית" (יח, ט): אין הוא מרגיש בכך והעוני קופץ
ובא עליו: "מעט שנות, מעט תנומות, מעט חבוק ידים לשכב, ובא כמהלך רישך, ומחסורך
כאיש מגן" (כד, לג-לד), אומר בזה המשל הנמלץ, הקלסי כמעט. וכנגד העצל-החרוץ, הלה שבע
ועושה הון והוא שליט: "יד חרוצים תמשל, ורמיה תהיה מס", (יב, כד).
מהדברים, שהחכם ראוי לו להתרחק הם ביחוד: הכעס והקנאה. רק הכסיל מתעבר ובוטח (יד,
טז), כלומר נופל לארץ (כפירושו של רש"י); רק האויל מגלה כעסו ברבים, מעלה חמת אחרים,
מביא לידי מדון וסופו מגלגל על עצמו עונש. משול הכועס לעיר פרוצה אין חומה (כה, כח)
והפכו החכם ארך האפים, שמענהו משיב חימה (טו, א), והוא גדול מגבור ומלוכד עיר (טז, לה).
מדה רעה היא גם ה ק נ א ה . כרקב בעצמות היא (יד, ל). וכל שכן שאין לקנא בחטאים, "כי
אם יש אחרית ותקותך לא תכרת" (יג יז-יח). מגונה היא גם הלצנות ומגונות תוצאותיה "נכונו
ללצים שפטים ומהלמות לגו כסילים" (יט, כט). אכן רק אדם בליעל ואיש תהפוכות ישלח מדון
ויחדש רע (ג יד). ומה התועלת? "פתע ישבר ואין מרפא" (שם, טו). מהדברים השנואים על ה'
ואחד הסימנים לשבר מוכן לאדם, היא הגאווה. "לפני שבר יגבה לב איש"(יח, יב), או בלשון
אחרת: "מגביה פתחו מבקש שבר" (יז, יט). כלומר דומה הלה כאלו עומד ומזמין את האסון
לבוא עליו. עוד נעמוד לקמן בפרק ד' על הקשרים ההדוקים הקיימים בין אמרי המוסר בספרנו
לבין תוכחות הנביאים; אבל כבר כאן יש לציין, שבזה לפנינו אחת המצות המיוחדות
שהנבואה שוללת מיסודה, ושהיא רואה בה עצם עבודה זרה. מובן שבין ספרנו לבין הנביאים
יש הבדל בתוכן, שהנביא מדבר על גאות לאומים, ואילו כאן הכוונה היא לגאות היחיד.
מן הדברים המיוחדים, שאדם חייב להזהר היא הלשון. ביד הלשון המות והחיים: (יח, כח) על
פיה ניכר החכם והכסיל, הצדיק והרשע. "כסף נבחר לשון צדיק ולב רשעים כמעט" (יא, כה).
בלי לפרש כאן את הכתובים, מן הצורך להעיר על פירוש אחד למלה "כמעט", שנתקשו בה
המפרשים ואמרו בה מה שאמרו. נדמה שאת הפירוש הנכון הציע לפני שנים רב מפורסם
בפינסק ר' ברוך אפשטין בעל "תורה תמימה". הוא מפרש '"כמעט" כמו 'מעטן' בתלמוד, כלי
שכובשים בו את הזיתים והוא אוצר בתוכו את הקלפות. אף: לב רשעים הפך הוא מלב
הצדיק: הצדיק הכל בו נבחר, מצורף, מזוקק, ואלו הרשע מלא סיגים וקלפות. עוד נמשלה
לשון טובה לעץ חיים (טו, ד) והפוכה בלשון סלף: "בברכת ישרים תרים קרת, ובפי רשעים
תהרס" (יא, יא). מאוסה היא הרכילות שהיא מביאה לריב ומפרידה בין קרובים (יח, יח), ואכן
רק כסיל יוציא דבה (י, יח). בכלל הדברים, מוזהר אדם על שקר ועל עדות שקר: "עד שקרים
לא ינקה ויפיח כזבים לא ימלט" (יט, ה) ואף זה אחד מן הדברים המתועבים לה': "תועבת ה'
שפת שקר" (יב, כב). מאותו טעם שנואה גם חלקת לשון. דומה המחליק בלשונו לפורש רשת
על הרגלים (כט, ה). מכלל זהירות הלשון היא כמובן גם הזהירות בדבור: "יש בוטה כמדקרות
.לשמה רמוא (חי ,בי) "ברח
ולעומת הלשון הרעה-הלשון הטובה המועילה לאדם ומביא עליו טוב, מרפאה (טו, ד; יב, יח),
משיבה חמה (טו, א), מטיבה דעת (טו, ב), משקיטה ריב (כה, טו), משמחת; "שפתים ישק
משיב דברים נכוחים" (כד, כו).
גנות לאדם היא גם הקמצנות . הצדיק עוזר לחברו "ומרוה גם הוא יורא" (יא, כה). הצדיק
מרחם גם על בהמתו, ומה גם על חברו (יב, י). הוא עושה אתו חסד ואמת וגומל טוב. הצדיק
האמתי לא ישמח גם על מפלת אויב, "פן יראה ה' ורע בעיניו" (כד, יח), ולא עוד אלא שהוא גם
מאכילהו ומשקהו: "אם רעב שונאך האכילהו לחם, ואם צמא-השקהו מים… וה' ישלם לך"
.(אכ ,הכ)
מדה טובה היא גם נאמנות לרע, כי "יש אוהב דבק מאח"; ('ח, כד) ואפילו תוכחת רע טובה:
"נאמנים פצעי אוהב" (כו, ו) ולכן החכם האמתי אוהב את רעהו המוכיחו, ושומר עליו: "רעך
ורע אביך אל תעזוב" (כז, י).
אך על כל מדות טובות אלה, שאפשר לסכמן במאמר אחד מאותו ספר: "מכל משמר שמור
נפשך, כי ממנו תוצאות חיים" (ד, כג)-,עולה מדה אחת, שהיא היסוד לכל החכמה: יראת ה' –
ראשית דעת" (א, ז). זה מעין הרעיון שמביע בעל "חכמת שלמה": "לנפש עקשת לא תכנס
חכמה" (חכמת שלמה א, ד), או כדרך שאמר רבי חנינא בן דוסא ב"פרקי אבות" (ג, יא): "כל
שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת", שכן גם לפי בעל המאמר וגם לפי
ספרנו-שנים אלה אחוזים זה בזה. יראת ה' היא גם עקרה ותמציתה של החכמה, כמות שאומר
זאת פסוק אחר: "יראת ה' מוסר חכמה" (משלי טו, לג), שיש להבינו כדרך שהבינו בעל תרגום
השבעים "יראת ה' היא חכמה". מענין זה הוא גם הפתגם האחר באותו ספר: "יראת ה' שנאת
רע" (ח, יג), או בנוסח אחר: "ירא הן וסור מרע" (ג; ז). אבל מה דורשת יראת ה' מן האדם?
מכיוון שכל עצמה של החכמה היא יראת ה', הרי שכבר נכללו בה בזו כל המדות הטובות,
שמנה הספר בחכם. אבל יראת ה' דורשת, כפי שמוכיח שמה, עוד דבר אחד: יחס מיוחד כלפי
ה'. נראה איפוא מהי תפיסת ספרנו על ה' ועל יחס האדם כלפיו. ה' הוא יוצר כל הבריאה: הוא
יסד ארץ ושמים בחכמה ובתבונה (ג, יט). הוא יצר גם את החכמה: "ה' קנני ראשית דרכו,
קדם מפעליו מאז" (ח, כב). הוא שיצר את האדם וכל כוחות הנפש: הוא התוכן רוחות ולבות
בני אדם (טו, יא). עיניו בכל מקום (טו, ג), וממנו כל משפט (כט, כו) "כל פעל ה' למענהו" (טז,
ד), והוא משלם לכל אדם כגמולו (יב, יד), כצדיק כרשע. הוא אוהב את הטוב: "את אהבי אני
אהב" (ח, יז) – אומרת החכמה בשם ה'. ה' מרחם עני ורש (יז, ה, לעג לרש חרף עשהו), רב
ריבם והבוטח בו לא יכשל: "בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען", "בכל דרכיך דעהו
והוא יישר אורחותיך" (ג, ה-ו), או כפי שמנסח זה כתוב אחר: "מגדל עז שם ה' בו ירוץ צדיק
ונשגב" (יח, י). ה' נותן חכמה למבקשיו: "מבקשי ה' יבינו כל" (כח, ה). לירא ה' יש אחרית
ותקוה (כג, יח), כי ה' מתעב נלוז ודרך רשע (ג, לב), וזבח רשעים תועבה לו . (טו, ח), ה' רחוק
מרשעים ורק תפלת צדיקים ישמע (טו, כט), ורק "תפלת ישרים רצונו" (טו, ח), עוון אדם יכפר
רק בחסד "אמת (טז, ו), ואילו המסיר אזנו משמע תורה גם תפלתו תועבה" (כח, ט). וזה גם
מובן שכן לפי כל שיטת הספר ועשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח" (כא, ג).
|
