בתחילת פרק ט' ישנה כבר פעולת התארגנות של הכנענים המתקבצים יחד "להילחם

עם יהושע ועם ישראל פה אחד" (פסוק ב). אך על תוצאות ההתארגנות הזאת אין

מסופר דבר. הסיפור עובר לתאר את פרשת כניעת ערי הגבעונים.

תא אצמ ,עתפל ;עשוהי לש שארמ העובקה שוביכה תינכת תולובגמ גרח הז השעמ

עצמו שליט על ארבע ערי החווי, היושבות בתחום ירושלים מצפון (בארות

גבעון, קריית יערים, הכפירה) ללא מלחמה.

גבעון עצמה הייתה עיר חזקה ומבוצרת ואנשיה גיבורים יותר מהעי (י ב).

הנימוק למעשם הוא פחד. לפתע נתברר להם מה קרובה ורבה הסכנה הנשקפת להם

וידעו שאין להם סיכוי להינצל אלא אם כן ינהגו בערמה. לא ברור כיצד

הצליחו להטעות את שירות המודיעין של יהושע. אך מירמתם נתגלתה רק לאחר

שהברית אתם כבר נכרתה והפשרה היחידה שיכולה הייתה להיעשות היא להפכם

.םידבעל

הנמקה אחרת למעשם: יתכן שערי הגבעונים היוו יחידה מיוחדת ושונה מבחינה

אתנית ומבחינת המשטר המדיני והחברתי משאר עממי כנען. ראשיהם היו זקנים

ולא מלכים – (ט' יא). יתכן שהיו להם נימוקים טריטוריאליים שעמדו בניגוד

לאלה של מלכי כנען ובגללם החליטו להתקרב לבני ישראל.

מה השיג יהושע עם כניעת גבעון?

קודם כל – ארבע ערים גדולות למדי ומבוצרות נפלו בידיו בלא שיצטרך לבזבז

כוחותיו עליהן במלחמה.

אך עיקר ערכן של הערים לא היה בהן עצמן אלא בכך ששימשו שער לשפלה

המרכזית. כעת אין לו כבר צורך לכבוש לו דרך בכוח הזרוע, דרך בית אל.

ברית הנשק שנכרתה עם הגבעונים חשפה את האגף הצפוני והמערבי של מלכות

ירושלים – ונגד סכנה מידית זו של חשיפת גבולו הצפוני לא יכול היה מלך

ירושלים לשבת בחיבוק ידים ואסף אליו את בעלי בריתו.

עניין זה, של ברית מלכי הדרום, מעורר שתי קושיות חמורות:

.1מה גרם דווקא לחמישה מלכים אלה להתאחד?

.2מה גרם להם להילחם בגבעון – ולא באויבם הישיר – בישראלים?

התשובות שניתנו לבעיה הראשונה הן רבות ושונות. התשובה הפשוטה ביותר היא,

שזוהי התארגנות משותפת. מה שלכל הדעות איננו מקרי הוא שירושלים היא

היוזמת של ההתארגנות הזאת, שכן לה נשקפת הסכנה הגדולה והמיידית ביותר

מנפילת גבעון ביד הישראלים והיא הייתה אף החזקה בין רעותיה.

אך ישנם חוקרים רבים המסרבים לראות בברית מלכי הדרום התארגנות מקרית

וזמנית. גרסטנג, למשל, טוען שחמש הערים האלה בראשות ירושלים היוו יחידה

פוליטית. אלה היו, לדעתו, חמישה מלכים נאמנים לפרעה שיצאו להגן על עריו.

לדעה זו אין כל בסיס מדעי.

הדבר שאין עליו מחלוקת בין החוקרים הוא – שלירושלים הייתה אוטוריטה

מסוימת לגבי ארבע הערים האחרות, ושאם נענו כעת לקריאתה הרי זה נבע גם מן

האוטוריטה שלה, מן הפחד הכללי: "וייראו מאד כי עיר גדולה גבעון כאחת ערי

הממלכה" (פסוק .)2הם אינם יראים מגבעון – אלא מן העובדה כי עיר גדולה

וחזקה כמותה התמסרה ללא קרב לידי הישראלים. ברור שהשמועה על כניעת גבעון

הייתה עלולה להביא לפאניקה המונית ולכניעתן של ערים קטנות רבות שהיו

פוחדות להעז ולעשות מה שאפילו גבעון לא העזה – להשיב מלחמה שערה. כדי

למנוע זאת אורגנה ברית מלכי הדרום.

זה היה הטעם הפסיכולוגי למלחמתם. הטעם הצבאי ברור. נפילת עיר הגבעונים

בידי הישראלים קירבה אותם לשערי ירושלים במידה מסוכנת.

אך מדוע התקיפו את הגבעונים?

יש הרואים בכך ביטוי לחולשת הכנענים, בשלב ראשון – היו פסיביים לחלוטין.

בשלב שני – דחף אותם פחדם לכרות בריתות הגנה. אך אפילו אז – לא הצטרפו

לברית יותר מחמישה מלכים כנעניים, והם לא העזו לתקוף את בני ישראל אלא

הסתפקו במלחמה פנימית – נגד הגבעונים.

חוקרים אחרים מוצאים נימוקים פסיכולוגיים וצבאיים למלחמה תמוהה זו. ע"י

לקיחת בסיסיהם של הישראלים רצו להרחיק מעליהם את סכנת קירבתם לירושלים.

נוסף לכך, היה במלחמה זו משום לקח, או איום, לערי כנען האחרות, פן יחפצו

ללכת בדרכי הגבעונים.

ויש אפילו דעה שלישית, המשלבת את שתי הקודמות ואומרת, כי הטעם האמיתי

למלחמת ברית הדרום בגבעון, הוא שילוב של הנימוקים הריאליים ושל הסיבה

יאדווב ותמיחל תוטיש לעש ,רזה שלופה ינפמ דחפ תשגרה – רתוי הקומעה

התהלכו כבר בכנען אגדות אימים.

גבעון פונה ליהושע והוא נחלץ לעזרתה. הברית שכרת עם גבעון חייבה אותו

להגיש עזרה צבאית במקרה הצורך – דבר שהיה מקובל אז בכל המזרח. מארי

שולחת עזרה לחמורבי מלך בבל נגד ברית של אנונה ולארסה. רעמסס ה-ב' ומלך

החתים מתחייבים בבריתם בין היתר להגיש עזרה צבאית אחד לרעהו ועוד.

יהושע אינו נלחם אף מלחמת מגן אחת. כל מלחמותיו הן התקפות. כשנודע לו

על הכנות להתקפה עליו – הוא מקדים ומתקיף. בפעולה זו מתגלים מהירות

ההחלטה והתנועה המהירה של הצבא, המאפיינים את הנהגתו של יהושע,

והמסבירים, במידה רבה, את הצלחתו.

גם סיפור מלחמה זה הוא שילוב של תכסיסים ריאליים ושל דבר אלוהים מנטלי,

.יעה תמחלמב ומכ

הניצחון מובטח עוד לפני התחלת הקרב:

המרחק מגלגל עד גבעון (דרך מכמש) הוא כ- 35ק"מ, ולכן, יש יסוד להשערה,

שעלו מן הגלגל עוד לפני רדת הלילה – אלא שאת עיקר הדרך עשו בחסות החשכה.

בגלל חשאיות המסע, ברור שלא בחרו בדרך ראשית סלולה.

ההליכה המהירה והמאומצת בלילה בדרך בלתי נוחה, ומיד לאחריה לחימה וזינוב

באויב, בלי כל הפוגה, מראים על הכושר הגופני הטוב שהיה לחיילי יהושע ועל

התלהבותם והיצמדותם למטרה.

תכסיסי יהושע במלחמה זו הם שניים: מסע לילה ופשיטת פתע.

מסע לילה היא דרך מקובלת על כל צבא, ובמיוחד על צבא גרילה. במסע לילה

עולה יהושע על המלכים הצרים על גבעון ומתקיפם "פתאום" (י' .)9באותו

תכסיס הוא משתמש גם במלחמתו הקודמת – העי (ח ג; ט יג) וגם בזו הבאה – מי

מרום (י"א ו). מסע לילה הוא למעשה חלק של התכסיס העיקרי – פשיטת פתע.

כדי להשיג הפתעה, צריך להתקדם בחשאי. בחסות הלילה.

הפתעת האויב היא אחד מעקרונות התקיפה. ככל שתדמה התקפתו לפשיטת פתע – כן

גדולים הסיכויים לניצחון.

יהושע כיוון את הדברים כך שהכנענים הנסים יהיו מנותקים מדרך הנסיגה

לעריהם. באסטרטגיה שלו התווה להם קו שבור למנוסה. מערבה – לעבר בית

חורון, אך גם דרומה – לעזקה ולמקדה. יהושע אינו נותן לצבאו לנוח וממריצו

לרדוף אחר הבורחים. מדוע נראתה לו הרדיפה חשובה כל כך עד ששלל בעבורה

?וילייחמ החונמ טעמ

שיקוליו של יהושע מובנים: אחרי הבסת האויב, הרדיפה אחריו היא הפעולה

תא חצנמה דיב תנתונ הכומה ביואה ירחא הפידרה קר .המחלמב רתויב הבושחה

.ונוחצנ תוריפ

על זינוב באויב המנוצח ידוע לנו מתקופת רעמסס ה-ג' שרדף כמה עשרות

קילומטרים אחרי שבט משא-וא-שא. וכן ידוע על מרנפתח שלאחר ניצחונו על

הלוביים בשדה הקרב ציווה על פרשיו לרדוף אחריהם ולעשות בהם שפטים.

האסטרטגיה החתית בקרב מגידו הייתה מבוססת על השארת רזרבה של חיל רגלים,

שבמקרה של ניצחון תהיה נכונה ורעננה לרדוף אחרי האויב המובס, להצר את

רגליו בשעת המנוסה ולגבש את פרי הניצחון. אך, בסופו של דבר, תכסיסו של

תחותימס ה-ג' הפתיע אותם עד לידי אבדן עשתונותיהם והם לא טרחו כלל לנסות

לרדוף אחרי המצרים. יתכן שלו היו מנסים – היו יכולים להקטין את הדרסטיות

של מפלתם!

אלכסנדר מוקדון היה המצביא הראשון מבין היוונים שהנהיג רדיפה אחרי האויב

כאמצעי טקטי. עד זמנו – הסתפקו המצביאים היוונים בדרך כלל בניצחון שדה

הקרב, בלי ליהנות מפירות הניצחון.

בסיום המלחמה, מוקדש מקום גדול למדי לתיאור גורלם של חמשת מלכי הכנענים.

תחילה נכלאו במערה, אחר כך הוצאו ממנה וקציני יהושע שמו רגליהם על

צוואריהם, אחר כך נתלו על עצים והיו תלויים עד הערב, ובערב הורדו משם

והוטלו למערה. הסיפור המפורט על התעללות פיזית והשפלת כבודם של מלכי

האויב אינו מפתיע או יוצא דופן על רקע הרגלי המלחמה של אותה תקופה.

אמונחתפ ה-ב' מתפאר, למשל, בזה שחזר למצרים עם שבעה מלכים ששבם במלחמה,

עינה אותם באכזריות כל הדרך ולבסוף הקריבם לאלים.

התפארות בהתאכזרות כלפי לוחמי האויב, ובמיוחד כלפי מנהיגיהם, מצויה הרבה

אצל מלכי אשור. המנהג של שימת רגליים על צווארי המנוצח היה רווח אצל

אנשי המזרח הקדמונים, והוא פעולה המסמלת הדברה מוחלטת.

ישנו ציור מצרי המתאר את הילד אמנופיס ה-ב' יושב, כשאויביו משמשים הדום

לרגליו. כדי להאדיר את רישומו של טקס שימת רגליהם על צווארי המלכים אומר

יהושע לעם בזמן ביצועו:

עם תום מלחמת גבעון, פונה יהושע ללכוד כמה מערי הכנענים. מקדה, לבנה,

לכיש, עגלון, חברון ודביר. עיון במפת הארץ יסביר את ההגיון האסטרטגי

בכיבושים אלה. לבנה היא תל אל צאפי, ושוכנת ליד היובל הצפוני של נחל

סוכריר. היא עמדה בשער בו נכנסים לאורך הנחל מן החוף לעמק האלה – ומשם

לחבל בית לחם. לכיש חולשת על מבואות ההר, לאורך יובליו הדרומיים של נחל

סוכריר. עגלון היא כנראה תל אל חסי על שפת נהר חסי, במקום שהוא יוצא בו

מן הגבעות לארץ החוף.

מקדה אינה מאותרת עדיין, אך יש יסוד לכך כי עלינו לחפשה בחבל נחל שורק

המערבי, במקום דומה לזה של רעותיה. המכנה המשותף בין שלוש הערים הוא,

שהן חולשות על הדרכים המובילות לאורך הנחלים חסי וסוכריר ושומרות על

.רהה יחתפ

כיבוש ארבע הערים האלה משמעותו:

הדמעש תיגטרטסאה תינכתה לע רבד ונל רמאנ אל ,תמלשומ הניא 'י קרפב הנומתה

לעיני יהושע, לא על המלחמות שנערכו בערים אלה ולא על התכסיסים שהביאו

.עשוהי לש ונוחצינל

מעניין לציין, שבתקופה מאוחרת הרבה יותר אנו עדים להישנותו של תהליך

כיבוש דומה. סנחריב ונבוכנדנאצר, במלחמתם נגד ירושלים, כבשו, ממש כמו

יהושע, ערים אחדות בשפלה!

גזר שוכנת בקצה השפלה ממערב לאילון, והשמועות על כיבוש מקדה ולבנה,

הנמצאות אף הן בשפלה, ובמיוחד על כיבוש לכיש (כ- 40ק"מ מגזר!) גרמו

להחלטתו של מלך גזר לא להמתין עד שיגיע תורה של עירו ולצאת למלחמה בבני

.לארשי

את העובדה שהעז לצאת לבדו, בלי בעלי ברית, מסבירים בדרכים שונות. יש

אומרים, שזה היה צעד של ייאוש, חרדה ועצבנות. למלך גזר לא היה מלכתחילה

.עשוהי ליח לש תירפסמה ותופידע חכונל חצנל יוכיס לכ

דעה אחרת: גם שאננותו של מלך גזר ואי הצטרפותו לברית נגד גבעון, וגם

יציאתו למלחמה נגד הישראלים בלי בעלי ברית מתבארת מתוך העובדה שהוא היה

שליט עצמאי וחזק. איגרות אל עמרנה מאשרות זאת, מלך גזר אינו כפוף למרותו

של מלך ירושלים. בגזר היה מרוכז גם צבא מקצועי חזק – ועליו היה כנראה

עיקר בטחונו של הורם מלך גזר. אם כך ואם כך – הוא ניגף בשדה הקרב, אך

יהושע משום מה אינו כובש את המבצר, וגזר נשארת כנענית עד ימי שלמה.

ונניא – תומחלמ רפס ותויה תורמל עשוהי רפס יכ ,אוה ידיחיה ינויגהה רבסהה

יכ ,תיאבצ היצמרופניא ונל רוסמל אב וניא אוה .תימינפה ותוהמ יפ לע הזכ

אם אידיאולוגיה נבואית, ועל פי אידיאולוגיה זו וגם על פי מסורת האבות,

דרום הארץ חשוב ומקודש יותר מן הצפון!

מתגבשת ברית ערים חדשה צפונית, גדולה יותר מן הדרומית,ובראשה חצור.

חצור שלטה על צומת דרכים בינלאומיות. מצב גיאוגרפי זה הקנה לה חשיבות

אסטרטגית ומעמד נכבד בין ערי צפון כנען. ממלכת חצור פרשה שלטונה על פני

שטח גדול למדי. כל שטח הגליל העליון והתחתון על העמקים אשר סביבו, חלקו

הדרומי של עמק זבולון, עמק יזרעאל וחלקה הצפוני של ערבת הירדן, שבין ים

כינרת וים המלח.

מוצדק, על כן, לכנות את חצור "ראש כל הממלכות האלה". תעודות מצריות

ואכדיות מעידות שכבר בשליש הראשון של האלף השני לפה"ס הייתה חצור מרכז

כלכלי כה מפורסם, ששמעה הגיע אפילו למארי הרחוקה. ממכתבי אל עמרנה ידוע,

כי במחצית השנייה של האלף השני לפה"ס הייתה חצור עיר ממלכה כנענית חשובה

ששלטה עד לעשתרות בבשן. כל העדויות האלה מתיישבות יפה עם המצב הטופוגרפי

ועם הממצא הארכיאולוגי. נתגלתה שלשלת ארוכה של ערי מבצר חזקות לאורך

אשדות הצפון של רכסי הכרמל והגלבוע. אין למצוא מכנה משותף לכל מערכת

המבצרים הזאת, אלא אם כן נניח שהייתה בצפון מדינה, שאיחדה בתחומיה כמה

מדינות ערים קטנות. אז, קו המבצרים הוא מובן והגיוני – הוא הגן על חצור

מפני פולשים מן הדרום. הנחה זו, של שמואל ייבין, נראית הגיונית ומתאימה

.תורחאה תויודעה לכל

מלכי כנען נועדים יחד למי מרום עם "עם רב כחול אשר על שפת הים לרב וסוס

ורכב רב מאוד" ומתכוננים לצאת למלחמה על ישראל.

ליהושע נודעו תכניותיהם – אך אין הוא יושב וממתין להתקפתם – אלא מקדים

ומתקיף במפתיע.

הוא מוליך צבאותיו דרך ההרים ומתקיף את בעלי הברית במחנה הזמני על מי

מרום, לפני שנאספו כולם ולפני שיכלו להיערך לקרב. גם כאן משתמש יהושע

בשני תכסיסים, שהכרנו כבר במלחמותיו הקודמות. מסע לילה ופשיטת פתע. אך

אם הטקטיקה של מלחמה זו אין בה כבר משום חידוש לגבינו, הרי המחשבה

האסטרטגית המושקעת בה מעוררת בנו שוב התפעלות. קודם כל, הוא יודע כי

הכנענים מעוניינים לכפות עליו מלחמה בעמק, בחוף הים, או בשפלה, בתנאים

בהם יהיה לסוס ולרכב שברשותם יתרון מכריע. מלבד זאת הוא יודע, שהגיוס

למלחמה הגיע עד דור וכלל אף את מלכי עמק יזרעאל – אך ברור שאלה לא עלו

עם רכבם להרי הגליל אלא עמדו להצטרף תוך כדי מסע הצבא הכנעני דרומה.

את שתי העובדות הללו הוא מצרף, מסיק את המסקנות ועולה על המחנה הזמני

במי מרום. על ידי כך השיג מספר מטרות:

.1מי מרום הוא מקום סגור בין הרים, בו אין לרכב כל אפשרות לתמרן. כך

הצליח להתגבר על יתרונם.

.2הוא הצליח, כמו כן, למנוע את התגבשות החזית הגדולה והחזקה נגדו, ע"י

כך שהתקיף את מלכי הגליל עוד לפני הצטרפותם של מלכי העמק.

.3הוא השיג הפתעה ע"י התקפה בהיותם בלתי מוכנים לחלוטין לקדם את פני

.הנכסה

:הרידגמ הקינטירב הידפולקיצנא

שתי תופעות בולטות של האסטרטגיה הישראלית מתגלות כאן.

יהושע חוזר מן הרדיפה ופונה דרומה. ראשית מעשיו – לשרוף את חצור,

ולהחרים את יתר ערי הברית. מלחמות הכיבוש הגדולות של יהושע נסתיימו. מיד

אחרי המלחמה בענקים מתחיל השלב הבא – ההתנחלות, "והארץ שקטה ממלחמה".

רבעמ .עשוהי לש שוביכה תומחלמל המוד התויהב ,דואמ תפלאמ וז אמגוד

לגורמים שסייעו לניצחונו, שהיו שונים בכל אחד מן המקומות בהם לחם – היה

גורם יסודי המשותף לכולם: המוראל הגבוה של חייליו ואמונתם שהם נלחמים

למען מטרה גדולה וצודקת. ואולי זהו, בסופו של דבר, הגורם האמיתי

!ןוחצינל