עיון בתהילים קי"ד

וכדין התמונה דין הנשוא: ינוס – יסוב. אותו עיקרון קובע גם את סדר התמונות בבית האחרון, ושם
.ומעט הלגתי
במתאים לשאיפה זו לצמצום גובר והולך שבשטח התיאור, מופיעה שאיפה לצמצום מסויים גם
ינשה רוטה :ונריש יתב לכב וב רחבש ,הלבקהה גוס ידי לע תאז גישה ררושמה .רובידה חטשב
בזוג טורים מקבילים נשלם תמיד בדברי הטור הראשון וכך ניתן להסתפק בו במלים מועטות, כדי
לבטא הרבה. לפעמים נשלם גם הזוג השני של הבית המורכב שני זוגות טורים מקבילים – מדברי
הזוג הראשון, עד שבכל הבית יגדל, כמעט מטור לטור, מספר המלים הנוספות במחשבה בלבד,
ביחס למספר המלים הכתובות. הבית השלישי ישמש דוגמה:

הרי מספר המלים האמורות הוקטן כאן ביחס למלים שאינן אמורות, אבל עם צמצום יחסי זה
התפתח ריכוז תוכן הטור ושפעו עד סוף הבית. האם יש מעין העלאה פנימית כזאת גם בצמצום
היקף התמונות?
נוף השיר מורכב אך שתי תופעות, והן מים ויבשה, ומשתי התופעות האלה שאולות גם תמונות –
הסיום בבית הרביעי: ההופכי הצור אגם – מים, / חלמיש למעינו – מים! ואף כאן קודם הגדול
:ןטקל

ברם כאן מתברר, כי המעבר מן הגדול אל הקטן אינו בחינת החלשה וירידה, אלא ריכוז והעמקה
עד לשורש – התופעות. המזמור, שהתחיל במלוא רוחב הים, מסיים במעיין, – פונה איפוא, למקור,
כן בתמונה וכן בתהליך הפנימי.
השתלטות האלוהים על הטבע מסומלת בהפיכת אבן למים, בהפיכת הדומם וחדל-התנועה לחי
ולנושא-תנועה. רוח ההיסטוריה חודרת לתחום הטבע והופכת את המת לחי.

את המבנה הברור והמוסגר הזה הולמת הצורה הריתמית: ארבעה בתים בני ארבעה טורים, שכל
אחד מהם שלוש הרמות לו. השיר הוא אחד המועטים בשירת המקרא, הקרובים ביותר לצורת
הזמר הלירי החדיש בעל מנגינה אחידה וריתמוס אחיד ובתים שווים. לשם האחידות הזאת מוותר
הריתמוס על הרבה מהגמישות, שהריתמוס העברי העתיק מצוין בו בדרך כלל, עד שכמעט בכל
מקום יינתן המשקל להגדרה לפי מושגי המשקל הטוני החדיש: יאמבים ואנפסטים. זאת אומרת,
שכמעט ואין מקום שיהא בו למעלה משתי השפלות בין שתי המרות או בקדמה. האופי המעוצב
והמתוח הזה של המשקל מתאים לתנועות הזעזוע והריקוד של האלמנטים. רק בבית א' (פעם
אחת) ובבית ד' (שלוש פעמים) מופיע סיום נשיי. כל טורי הבתים המרכזיים סיומם גברי, היינו
בלא תיווכה של הברה שאינה מוטעמת בין הרמות ובין השתיקה. סיום-פתאום קשה זה מסמל
את נסיגת האלמנט הנעצר בעצם תנועתו ואת השתוממות השואל על סוד נסיגה זו ועל פלא
ההרים הרוקדים. עם המתקת המתיחות בבית האחרון מתפשט הסיום הרך, שלא הופיע
קודם-לכן אלא בטור הראשון של השיר: גם בצורה הריתמית חוזר סוף השיר לתחילתו.