האוולה תווצמ
א. מצוות עשה להלוות לעניי ישראל. שנאמר 'אם כסף תלווה את עמי
עמך'. יכול רשות? תלמוד לומר 'העבט תעביטנו' וגו'. ומצוה זו גדולה מן
הצדקה אל העני השואל. שזה כבר נצרך לשאול, וזה עדיין לא הגיע למדה
זו. והתורה הקפידה על מי שיימנע מלהלוות לעני. שנאמר 'ורעה עינך
באחיך האביון וגו'.
בוח ריזחהל הבוחהו שוגנל רוסיאה
ב. כל הנוגש העני, והוא יודע שאין לו מה יחזיר לו – עובר בלא תעשה.
.'השונכ ול היהת אל' רמאנש
ג. אסור לאדם להראות עצמו לבעל חובו בזמן שיודע שאין לו, אפילו
לעבור לפניו, שלא יפחידו או יכלימו, אף על פי שאינו תובעו. ואין צריך
לומר אם תבעו. וכשם שאסור לזה לתבוע, כך אסור ללווה לכבוש ממון
חברו שבידו ולומר לו 'לך ושוב', והוא שיש לו. שנאמר 'אל תאמר לרעך
לך ושוב'. וכן אסור ללווה ליקח הלוואה ולהוציאה שלא לצורך ולאבדה,
עד שלא ימצא בעל חוב מאין יגבה, אף על פי שהמלווה עשיר גדול. ועושה
זה – רשע הוא. שנאמר, 'לווה רשע ולא ישלם'. וצוו חכמים: יהי ממון
חברך חביב עליך כשלך:
בוחה תייבג
ד. כשיתבע המלווה הלוואתו, אף על פי שהוא עשיר והלווה דחוק וטרוד
במזונות – אין מרחמין בדין, אלא גובין לו חובו עד פרוטה אחרונה מכל
מטלטלין שימצאו לו. ואם לא הספיקו המטלטלין, גובין לו מן הקרקע,
אחר שמחרימין על מי שיש לו מטלטלין, או מי שידע לו מטלטלין ולא
יביאם לבית דין. וגובין מכל קרקע שיש לו, אף על פי שהיא משועבדת
לכתובת אשתו או לבעל חובו שקדם גובין לזה. ואם יבוא הראשון ויטרוף
– יטרוף. טען הלווה שמטלטלין אלו שבידי אינם שלי, אלא פיקדון הם
בידי, או שכורין או שאולין – אין שומעין לו. או יביא ראיה, או יגבה מהם
:ובוח לעב
ה. אין בעל חוב גובה לא מכסות אשתו ובניו של לווה, ולא מבגדים
צבועים שצבעם לשמם, אף על פי שעדיין לא לבשו אותם, ולא מסנדלים
חדשים שלקחם לשמם – אלא הרי אלו שלהם. במה דברים אמורים?
בכלי החול. אבל בגדי שבת והמועד – גובה אותם בעל חוב, ואין צריך
לומר אם היו בהם טבעות וכלי זהב או כסף, שהכול לבעל חובו:
אם יש ללווה חובות נוספים וסכנת מאסר
ו. היו לו מטלטלין או קרקע, והרי עליו שטר חובות לנוכרים, ואמר 'הרי
כל נכסי משועבדין לנוכרים, ואם ייטלו אותם הישראלים בחובם יאסרו
אותי הנוכרים בחובם ואהיה בשביה' – הורו רבותיי שאין שומעין לו,
ויגבו הישראלים, וכשיבואו הנוכרים ויאסרוהו הרי כל ישראל מצווין
:ותודפל
מה משאירים לבעל חוב?
ז. מסדרין לבעל חוב כדרך שמסדרין בערכין. כיצד? אומר ללווה 'הבא כל
המטלטלין שיש לך, ולא תניח אפילו מחט אחת'. ונותנין לו מן הכל מזון
(שלושים) יום וכסות שנים עשר חדש מכסות הראויה לו. ולא שילבש בגדי
משי או מצנפת זהובה, אלא מעבירין אותה ממנו, ונותנין לו כסות הראויה
לו לשנים עשר חדש. ומיטה לישב עליה, ומיטה ומצע הראויין לו לישן
עליהם. ואם היה עני – מיטה ומפץ לישן עליו. ואין נותנין כלים כאלו
לאשתו ובניו, אף על פי שהוא חייב במזונתיהם. ונותנין לו סנדליו ותפיליו.
היה אומן – נותנין לו שני מעצדין ושתי מגרות. היה לו מן אחד מרובה ומן
אחד מועט – נותנין לו שניים מן המרובה וכל שיש לו מן המועט, ואין
לוקחין לו כלים מדמי המרובה. היה איכר או חמר – אין נותנין לו לא צמדו
ולא חמורו. וכן אם היה ספן – אין נותנין לו ספינתו, אף על פי שאין לו
מזונות אלא מאלו. אין אלו כלים אלא נכסים, וימכרו עם שאר המטלטלין
בבית דין, וינתנו לבעל חובו:
ב קרפ
א. דין תורה, שבזמן שיתבע המלווה את חובו, אם נמצאו ללווה נכסים –
מסדרין לו, ונותנין לבעל חובו את השאר, כמו שבארנו. ואם לא נמצא
ללווה כלום, או נמצאו לו דברים שמסדרין לו בלבד – ילך הלווה לדרכו
ואין אוסרין אותו, ואין אומרים לו 'הבא ראיה שאתה עני', ולא משביעין
אותו כדרך שדנין הנוכרים. שנאמר 'לא תהיה לו כנושה'. אלא אומרים
למלווה 'אם אתה יודע נכסים לזה המחוייב לך – לך ותפוס אותם':
ושוכרמ קלח איבחה הוולהש דשח
ב. טען שיש לו והחביא אותם, והרי הם בתוך ביתו – אין מן הדין שיכנס
לביתו, לא הוא ולא שליח בית דין, שהתורה הקפידה על זה – שנאמר
'בחוץ תעמוד' – אבל מחרימין על מי שיש לו ולא יתן לבעל חובו.
הוולה תעובש
כשראו הגאונים הראשונים שעמדו אחר חבור הגמרא, שרבו הרמאים
וננעלה דלת בפני לווין – התקינו שמשביעין את הלווה שבועה חמורה כעין
של תורה בנקיטת חפץ, שאין לו כלום יתר על דברים שמסדרין לו, ושלא
החביאם ביד אחרים, ושלא נתן מתנה על מנת להחזיר. וכולל בשבועה זו
ליכאי אל – ודי גישת רשאמ ותושרל וא ודיל אוביש לכו חיווריש לכש
ממנו כלום לא לאשתו ולא לבניו, ולא ילביש אותם ולא יטפל בהם, ולא
ייתן מתנה לאדם בעולם, אלא יוציא מכל אשר תשיג ידו מזון שלושים
יום, וכסות שנים עשר חודש, מזון הראוי לו וכסות הראוי לו. לא אכילת
הזוללים והסובאין או בני מלכים, ולא מלבושי הפחות והסגנים – אלא
כדרכו. וכל היתר על צרכו ייתן לבעל חובו ראשון ראשון עד שיגבנו כל
חובו. ומחרימין תחלה על מי שידע לפלוני נכסים גלויין או טמונין, ולא
יודיע לבית הדין. גם אחר התקנה הזאת – אין בעל חוב יכול להיכנס לתוך
ביתו של לווה, לא הוא ולא שליח בית דין. שלא תקנו לעקור גוף התורה.
אלא הלווה עצמו יוציא כליו, או יאמר ' כך וכך הוא שיש לי', מניחין
הראוי לו ויוציא השאר וישבע בתקנה זו. וכזה דנין ישראל בכל
מקומותם. נראה לו ממון אחר שנשבע שבועה זו, ואמר של אחרים הוא
או עסק הוא בידי – אין שומעין לו עד שיביא ראיה. וכן הורו רבותיי:
?הוולה תעובשמ רוטפ ימ
ד. מי שהוחזק שהוא עני וכשר והולך בתום, והדבר גלוי וידוע לדיין ולרוב
העם, ובא בעל חובו להשביעו בתקנה זו, והוחזק התובע שאינו מסתפק
בעניות זה, אלא רוצה לצערו בשבועה זו להצר לו ולביישו ברבים כדי
להינקם ממנו, או כדי שילך וילווה מן הנכרים, או ייקח נכסי אשתו וייתן
לזה עד שינצל משבועה זו – ייראה לי שאסור לדיין ירא שמים להשביעו
שבועה זו. ואם השביעו – ביטל לא תעשה של תורה 'לא תהיה לו כנושה'.
ולא עוד, אלא ראוי לדיין לגעור בתובע ולטרדו, מפני שהוא נוטר והולך
בשרירות לבו. שלא תקנו הגאונים תקנה זו, אלא מפני הרמאין, והרי
נאמר 'עד דרוש אחיך אותו' – דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי.
ומאחר שהוחזק זה שהוא עני ושאינו רמאי – אסור להשביעו. וכן אני
אומר שמי שהוחזק רמאי ודרכיו מקולקלין במשאו ומתנו, והרי הוא
אמוד שיש לו ממון וטען שאין לו כלום, והרי הוא רץ להישבע בתקנה זו –
שאין ראוי להשביעו. אלא, אם יש כוח בדיין לעשותו עד שיפרע בעל חובו,
או לנדותו עד שיתן – יעשה, מאחר שהוא אמוד. שפריעת בעל חוב מצווה.
כללו של דבר, כל שיעשה הדיין מדברים אלו וכוונתו לרדוף הצדק בלבד
שנצטווינו לרודפו ולא לעבור הדין על אחד מבעלי דינין – הרי זה מורשה
לעשות ומקבל שכר. והוא שיהיו מעשיו לשם שמים:
