   
|
– המשך הפרשה –
|
ו. העלייה לרגל של מביאי הביכורים מצוות העלייה לרגל בשלושת הרגלים מוטלת על כל יחיד ויחיד. אך מפני התאריך המשותף לקיום מצווה זו לכל העולים לירושלים מסתבר שנעשתה בעם רב, בתוך המון חוגג. מצוות הבאת הביכורים למקדש – "ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם" (פסוק ב) – אף היא מצוותו של כל איכר יחידי. אלא שלקיומה של מצווה זו אין תאריך אחד: "מעצרת (- שבועות) ועד החג (- סוכות) מביא וקורא" (משנה ביכורים פ"א מ"ו). אם כן, כל איכר יכול היה להביא את ביכוריו בתאריך המתאים לו ולגידולי אדמתו. אולם ראה זה פלא: התיאור היחיד של עלייה לרגל לירושלים בימי בית שני שנשתמר לנו בספרות חז"ל – במשנה, בתוספתא ובירושלמי – אינו של עלייה לרגל בימי שלושת הרגלים אלא דווקא של עלייתם לירושלים של מביאי הביכורים. ומתיאור זה במסכת ביכורים מתברר כי מביאי הביכורים של מחוז שלם – "מעמד" – היו מתכנסים לשם הבאת הביכורים בעם רב: |
|
כיצד מעלין את הביכורים? כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד, ולנין ברחובה של עיר… ולמשכים היה הממונה אומר (ירמיהו ל"א, ה): "קומו ונעלה ציון אל (בית) ה' אלהינו".
הקרובים מביאים התאנים והענבים והרחוקים מביאין גרוגרות וצימוקים. והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו. החליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלים. הגיעו קרוב לירושלים – שלחו לפניהם (- להודיע על בואם), ועיטרו את ביכוריהם. הפחות והסגנים יוצאים לקראתם, לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים. וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם, ושואלין בשלומם: אחינו, אנשי מקום פלוני, באתם לשלום. החליל מכה לפניהם עד שמגיעין להר הבית. הגיעו להר הבית, אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו, ונכנס עד שמגיע לעזרה. הגיע לעזרה ודיברו הלוויים בשיר (תהילים ל', ב) "ארומִמך ה' כי דִּליתַני ולא שִׂמחת איְבַי לי". |
|
(ביכורים פ"ג משניות ב-ד) |
|
מהו פשר הדבר שמצווה המוטלת על היחיד הפכה למצווה המתקיימת ברוב עם? נדמה שטעמה המיוחד של המצווה שעמדנו עליו בעיון זה מסביר את הדבר היטב: טעמה של המצווה הוא אכן לאומי – הודיה על מתנת הארץ לעם ישראל כולו. הפרט משמש פֶּה לא רק לעצמו אלא גם ובעיקר לעם כולו. זאת אף כשהוא מדבר בגוף ראשון יחיד: "הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ…" (וראה דבריו של בובר בסעיף ג לעיל), וקל וחומר בשעה שהוא קורא את מקרא הביכורים ומדבר בשם העם כולו בגוף ראשון רבים. הודאה על מתנת הארץ לישראל, ראוי לה אפוא שתיעשה על ידי המון עולי רגל, ולא על ידי איכרים בודדים21. ובכל זאת, שלא כמו ברגלים, לא הייתה עלייתם של מביאי הביכורים בו-זמנית מכל הארץ, אלא כל מחוז ומחוז עלה לירושלים בזמן אחר22. במה היה תלוי תאריך העלייה? באופיו האקלימי והחקלאי של כל אזור מאזורי הארץ. ארץ ישראל היא ארץ הרים ובקעות, המשמשים בתי גידול לפירות שונים. עמקיה מגדלים תמרים, והריה – פירות אחרים משבעת המינים. יש הרים מגדלים גפנים, ויש מגדלים זיתים. האקלים השונה באזורי הארץ השונים גורם לכך שאף ההבשלה של אותם פירות עצמם אינה חלה באותו מועד. נמצא שכל אזור בעל נתונים גיאוגרפיים-אקלימיים משלו ובעל אופי חקלאי משלו קבע את מועד הבאת הביכורים בתאריך ההבשלה המתאים לאקלימו ולגידוליו המיוחדים23. כך הייתה ירושלים חוגגת בעת עונת הקיץ, לאחר חג השבועות, את הבאת הביכורים עם איכריו של כל אזור בנפרד, בעת שהללו עלו אליה לרגל24. וכך היה כל אזור בארץ ישראל, על אנשיו המיוחדים לו ועל פירותיו האופייניים, מטביע את חותמו ליום אחד על ירושלים ועל המקדש. והייתה עונת הביכורים בירושלים מעין 'סימפוניה' של שמחה והודיה על ארץ ישראל רבת הגוונים. ז. מצוות ביכורים ושלושת הרגלים
|
|
כ"ו, יא וְשָׁמַחְתָּ בְכָל הַטּוב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה'…
|
|
ומכאן למדו בתלמוד הירושלמי מקור לדברי המשנה (ביכורים פ"ב מ"ד) כי הביכורים "טעונים קרבן (- שלמים) ושיר (- של הלוויים26)… ולינה (- בירושלים)". וכך אמרו בירושלמי על חיוב הקרבן הנזכר במשנה זו: |
|
'וטעונים קרבן' – נאמר כאן (- בביכורים) 'שמחה' ונאמר להלן (- ברגלים) 'שמחה' (- 'ושמחת בחגך'), מה שמחה שנאמר להלן שלמים, אף כאן – שלמים.
|
|
שלושת הדברים הללו המלווים את הבאת הביכורים – שלמי שמחה, שיר מיוחד בפי הלוויים ולינה של עולי הרגל בירושלים – הם ממאפייני מצוות העלייה לרגל בשלושת הרגלים.
דמיון זה בין העלייה לרגל בשלושת הרגלים לזו של מביאי הביכורים אינו דמיון חיצוני גרידא, אלא הוא קשור במהותה של מצוות הביכורים ובטעמה שעליו עמדנו בעיון זה. לאחר בחינה כפולה זו של היחס בין מצוות ביכורים לבין שלושת הרגלים, הבה נצרף את שני ההיבטים גם יחד: עצם החיבור בין שמחה חקלאית לבין זיכרון היסטורי וההודיה לה' על חסדו הכפול עם ישראל הם ממאפייניה של מערכת הרגלים. חיבור זה והודיה כפולה זו מאפיינים אף את מצוות הביכורים (שכאמור, יש בה השלמה כפולה לתכנים של הרגלים). אולם בביכורים השילוב בין שתי ההודיות הללו הוא פשוט וטבעי: אין אלו הודאות על תחומים נפרדים, אלא שתיהן משתלבות במעשה אחד, בסמל אחד – בטנא הביכורים. |
|
פעמיים כפול שבע נמצא בפרק הקצר שאנו עוסקים בו שם הוויה, ומהן שלוש כפול שלוש בהוספת מילת 'אלוהיך'. מערכת מספרים כזו… יסודה בכוונת הוראה. אם מכונה כאן ה' בשם 'אלוהיך' בכל פעולה חלקית ובכל דיבור חשוב… הרי מובעת בזה הודיית-אמונה שנודע לה ערך מכריע… כנגד השפעתה [- של התפיסה האלילית] הייתה שאלה גורלית לאמונת ישראל מימי כיבוש הארץ… להשריש בלב כל חֶבֶר העם את הוודאות הישירה והניצחת כי האל, הנותן לו את פרי הארץ 'הדגן התירוש והיצהר' (הושע ב'), הוא אותו האל שנתן לישראל את הארץ. אלוהות ההיסטוריה ואלוהות הטבע אסור להפרידן זו מזו, ואות אחדותן הוא הארץ. האל שהעלה את ישראל לארץ זו הוא הוא שעיניו בה 'מראשית השנה ועד אחרית שנה' (דברים י"א, יב). תקופות השנה החוזרות בקביעות עם ברכותיהן, קשורות הן באותו המעשה ההיסטורי החד-פעמי, בו הביא האל את העם, אשר עמו כרת את הברית, אל הארץ שהבטיח לו. הבריאה עצמה מעידה על ההתגלות, עדותה היא הארץ.
|
|
ח. מצוות ביכורים וחטא המרגלים בספר חידושי הגאון ר' מנחם זעמבא הי"ד31, סימן נ, מצאנו כתוב: |
|
איתא בשם האר"י ז"ל דמצוות הבאת הביכורים היא תיקון לחטא המרגלים. דהרי המרגלים הוציאו דיבה על הארץ, ומצוות ביכורים ניתנה משום חיבת הארץ. והוסיף על זה הגאון ר' מנחם זצ"ל דיש רמז לזה במשנה ביכורים פ"ג מ"א, דאיתא שם: "יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר – קושרו בגמי ואומר: הרי אלו ביכורים". הנה מוזכרים כאן השלושה מינים המוזכרים גם אצל המרגלים (במדבר י"ג, כג: "ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד… ומן הרמונים ומן התאנים") שאותם הם הביאו מארץ ישראל. והרמז – לקשר שביניהם. עכ"ל.
|
|
עלה על דעתנו להוסיף על דברים אלו: זמן שליחת המרגלים הרי מפורש: "והימים ימי בכורי ענבים" (במדבר י"ג, כ). גם הציווי שנצטוו המרגלים ודבריהם בשובם מתור את הארץ, מקבילים הם לציווי שנצטווינו בפרשתנו על הבאת הביכורים ולמילותיו של מקרא הביכורים: |
| דברים כ"ו – כי-תבוא | במדבר י"ג – שלח | ||
|---|---|---|---|
| הציווי | (כ) וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים |
הציווי | (ב) וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׂית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ |
|
נאום המרגלים |
(כז) בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׂ הִוא |
מקרא ביכורים |
(ג) … בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבתֵינוּ לָתֶת לָנוּ (ט) וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׂ (י) וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה… |
| המפגש הראשון של עם ישראל עם ביכורי פירותיה של ארצו היעודה היה במעשה המרגלים. אלא שאז הפירות הוצאו אל מחוץ לארץ, ומגמת המרגלים בהוצאתם שלילית הייתה, להוציא דיבת הארץ32 ולהחזיר את הגלגל ההיסטורי אחורה – "נתנה ראש ונשובה מצרימה" – ובכך לבטל את כניסתם של ישראל לארץ. ואילו במצוות הביכורים מובאים פירות הארץ מקצות הארץ פנימה, לבית המקדש, לבה של ארץ ישראל, ובהבאתם מתרבה חיבת הארץ אצל כל הקשור במצווה זו. במקרא הביכורים משחזר מביא הביכורים את התהליך ההיסטורי של הבאתנו לארץ, שבו התבדו דברי המרגלים הן על טיבה של הארץ והן על אפשרות כניסתנו אליה. בהודאה על תהליך היסטורי זה ובראיית מביא הביכורים את עצמו כשותף לו בכל דור ודור, ישנו אכן תיקון לחטא המרגלים. |
הערות:
|
 
|