רבי דוד צבי הופמן –
מורה דרך בלימוד פשוטו של מקרא
ולרש לבוי
מחניים סדרה חדשה, גיליון ( 4ב) תשנ"ג
מרכז ספיר לתרבות ולחינוך יהודי
המאמר עוסק בניסיונו של הרד"צ לבנות את פירושו בצורה שיטתית, הן מבחינת :תיצמת
פשט הכתובים, הן מבחינת רצף הכתובים וצמידות הפרשיות והן מצד המשמעות הרעיונית.
.ארקיו ,תונשרפ -ך"נת ,תונשרפ :חתפמ תולימ
אובמ
טיבם של מאמרים העוסקים במשנתו של פרשן הוא דיון במכלול יצירתו וחידושיו הפרשניים. מאמר
שכזה מנצל בקיאות מפליגה, וכשהוא עומד במשימה הרי הוא מעיין נובע המציג את האפשרויות
הפרשניות הנחשפות ממשנתו של הפרשן, ואת היכולת שלנו לנצל אפשרויות אלו להבנת הפרשה
והנושא. אם מלווה המאמר גם במפתח הגון הרי יכול הוא לשמש ככלי עזר ללמוד תורה.
במאמרנו זה בחרנו ללכת בדרך שונה. עיקר בקשתנו במאמר זה, העוסק במשנתו הפרשנית של
צ"דר תנשמ לש התעפוה רחאל יכ איה ונתנבה .שרודו עבותרד"צ הופמן, היא לבקש את שרד"צ
של כל דרך פרשנית אחרת תועיבתהו תולאשהמ תיתוהמ תונוש הדימ תומא ועבקנ תונשרפב
שביקשה לעסוק בפשוטו של מקרא. רד"צ הופמן שאל שאלות שונות מפרשנים שקדמו לו, והציב
עקרונות פירוש ואמות מידה לפירוש התורה, השונות מהותית משהיו לפניו. מסתבר שלא היה ראשון
בכך: פירושו נשען על חז"ל ופרשנים קודמים, מושפע מאוד מרש"ר הירש (וייתכן שחלק מהדברים
המיוחסים לרד"צ נבעו לאמיתו של דבר מרש"ר הירש) ולהלן נראה, שלהבדיל, הרבה קנה הוא
מהמאבק כנגד בקורת המקרא. אולם כינוסם של כל אלה למקום אחד והשימוש העקבי והמחייב
בהם גרם לכך, שניתן לקבוע את משנתו כנקודת מוצא לגישה שונה בלימוד פשוטו של מקרא. כל
לש וכרדב תכלל בייחהרוצה לפרש תורה לאמיתותה על פי עקרון הפשטים המתחדשים בכל יום,
רד"צ בהצבת השאלות ובקביעת העקרונות למתן תשובה. התשובה כשלעצמה בוודאי שיכולה
להיות שונה מתשובות רד"צ, אולם עליה לעמוד בעקרונות היסוד שקבע.
במסגרת מאמר זה בחרנו למצות תרומות מתרומותיו של רד"צ הופמן לפרשנות המקרא וזאת על
ידי בחינת שאלה אחת ויחידה: מהי משנתו של רד"צ ביחס לנושאים הצריכים להילמד בכל פרשה
ובאלו כלים יש להיעזר. לא נביא במאמרנו זה את פירושיו של רד"צ הופמן לספרי התורה, אלא את
הנושאים בהם הוא מטפל ובעזרתם נדגים את ייחודיות פירושו, לא במתן התשובות, אלא בעצם
העמדת שאלות שונות מאלו שהועמדו על ידי הפרשנים השונים. אנו ניעזר בפירושו לספר ויקרא
בלבד (ציון העמודים בסוגריים במאמרנו על פי מהדורת מוסד הרב קוק, ירושלים תשל"ו), ונדגים
.ודי לע ועבקנש תונשרפה תובא תא תוטעמ תואמגודב
נדגיש כי התעלמנו ביודעין מהתעמתותו עם "בקורת המקרא העליונה" בתחום האמונות והדעות,
שכן זו אינה קשורה לשאלות פרשניות, אלא לשאלות תיאולוגיות שהנן מחוץ לתחום דיוננו. ההפניות
בסוגריים עגולות הנן למהדורה דלעיל, כאשר הציון " "2מפנה לכרך ב'.
א. קביעת יחס עקרוני לשאלת הסתירה בין פשט התורה לבין תושבע"פ
רד"צ בהקדמתו (עמ' ד-ז) מעמיד שאלה עקרונית בדבר יחסו של פרשן התורה אל מדרשי ההלכה.
עצם קיומה של הקדמה, העוסקת לא בשאלות תוכניות אלא בגישות יסוד למקורות, היא חידוש
המחייב הכרעה בעקרונות יסוד אשר ינחו את כל דרכו של הפירוש, דבר שנציין בהמשך, וכאן גם
הנושא הנידון הינו עקרוני מאוד. כל הפרשנים נאלצו לפלס דרך לעצמם, בין הרצון להיות נאמנים
לשרשרת הקבלה בישראל לבין הבנתם את הפשטים המתחדשים בכל יום.
רד"צ הופמן נקט, בשיטה הרואה את התורה שבעל פה כצינור מקביל של התגלות דבר ד', צינור
המחייב באותה מידה כשם שמחייבת התורה שבכתב. אחת מתכליות הפירוש לתורה שבכתב היא
למצוא את נקודות החיבור שבין שתי דרכי ההתגלות. בהצבת עקרון זה, של התגלות מקבילה בשני
צינורות בכתב ובעל פה, נזהר רד"צ משני מכשולים גדולים:
האחד, מגמה הגורסת שיש לנתק את חז"ל מן הכתוב ולהישאר עם הסתירה הקיימת, לעתים, בין
השניים. מגמה זו קובעת שלא ניתן לגשר על הפערים, שחלק גדול מדרשות התורה הנן אסמכתאות
הבאות לאמת הלכה קיימת בדרך של דרש, וחלק אחר בלתי אפשרי לקישור על פי דרכנו. ממילא יש
להבחין בין לימוד מדרשי ההלכה ללימוד פשוטו של מקרא ולא קרב זה אל זה. רד"צ מסכים אמנם
לקיומן של אסמכתאות, אך עובדה זו אין בה כדי להפריד בין הדבקים, והדרישה לקישור מדרש
.תמייקו הרירש הרותה טשפ לא הכלהה
מאידך, מגמה הנוקטת בדרך אפולוגטית של אונס הכתוב, ובניסיון להוכיח בק"ן טעמים כי מדרש
ההלכה הינו פשוטו של מקרא, דבר המביא, ככל שיטה אפולוגטית, לחוסר אמון וחוסר אמונת חכמים.
כמובן שלא אחת הדברים נכונים הם והרבה עסק בכך המלבי"ם, אולם עצם המגמה אינה עומדת
במבחן הדוגמאות הרבות המעידות שלא כך הם פני הדברים.
רד"צ קובע ומגדיר את דרכו בהקדמה לפירושו ואף מביא לכך דוגמאות עקרוניות רבות. דוגמא
נפלאה לדיון בתחום זה, היא דיון בדבר היחס בין סדר התפילה הקובע את חג השבועות כזמן מתן
תורתנו, לעומת התעלמות לכאורה בפשט הכתוב מעניין זה. כמו כן היחס בין משנת ראש השנה
הקובעת את אחד בתשרי כראש השנה, לבין פשוטו של מקרא הנוקט בביטוי "באחד לחודש
השביעי", לכאורה ללא רמז על היות חודש זה ראשון ( ,2קנ"ח-קע"ג).
גשר צר זה בין שתי המגמות הנ"ל בסוגיית היחס בין תושבע"פ לתורה שבכתב הוא מיסודות עיצובו
את דרכי הפירוש לבאים אחריו. רד"צ למדנו שיש להכיר, מחד, שמדובר על שני צינורות עצמאיים
מהווים את צוויו של הקב"ה.דחיומאידך, לדעת כי מקור אחד להם ושניהם
קיידל ,הטושפכ הרותה תא אורקל שי הרותה דומיל תעב יכ תסרוג וז השיג לש תישעמה תועמשמה
באותיותיה ולהישאר צמודים לפשט המילים אף אם סותרים הם את התורה שבעל פה. אולם, כל זאת
רק בשלב הראשון, וזאת כדי להינצל מסכנת אונס הכתוב והכנסת חז"ל בדרך שאינה אמת. לאחר
מכן קיימת חובה להפגיש את מדרש ההלכה עם פשט הכתוב, וליצור כתוב שלישי אשר יכריע ביניהם,
לא במובן של הכרעה מי צודק, אלא הכרעה במובן היחס שבין שני הכתובים. דרך זו הינה אבן פינה
.ונימיב תונשרפב
תומדקה .ב
הקדמות הראשונים לספריהם או לפירושם היוו לא אחת את עיקרו של הספר, וכללו בתוכם את
חידושו המרכזי. בהקדמה נקבעו עקרונות היסוד, היחס, הרקע, הגישה וכדו', לנושאים שעלו בספר.
די לנו אם נזכיר את הקדמת רמב"ם לפרוש המשנה, הקדמת בעל "חובות הלבבות" לספרו והקדמת
רס"ג לספרו הנבחר באמונות ובדעות. אולם יש להבחין בין שני טיפוסים עיקריים של הקדמות. הסוג
לנושא הנדון בספר. הקדמת רמב"ם לפרוש המשנה תומדוקההראשון עוסק בעיקר בהנחות היסוד
עוסקת בשאלת השתלשלותה של תושבע"פ, מעמד הנבואה בפסיקת הלכה, חכמי המשנה וכדו', אך
כמעט ולא במשנה עצמה, מלבד ציון נושאיה המרכזיים. הרמב"ם כמעט ואינו מעצב את פירושו, את
עקרונותיו ודרכיו וכדו'. סוג שונה של מבוא הינו זה הקובע את השאלות, הנושאים, דרכי ההתייחסות
.ארוקה ינפל חנומה רוביחב וטקניש תונורתפהו
תועבונה תוימינפ תוריתסו ,ומצע שוריפב תודיחא רסוח תרשפאמ ינשה גוסהמ אובמ תעיבק יא
מפירושים שונים לפסוקים עצמאיים. בקיום מציאות שכזו בדברי הראשונים נשתברו קולמוסין רבים,
ובעיקר בפירוש הנאדר של רש"י המלא מצבים שכאלה, דבר המביא להתמודדות עם עצם התופעה
ועם פירותיה. בפרשנות התנ"ך הבעיה מהותית יותר והשפעתה מרובה. למעשה, רוב רובם של
פרשנינו עסקו בפירוש פסוקים, ולעתים נדירות חרגו ועסקו במהות הפרשה. הדבר הביא לידי כך
שעיקר לימוד התורה נסב סביב פירוש פסוקים ועניינים מקומיים, ולא סביב תפישה רוחנית כוללת
העולה מתוך הפרשה.
רד"צ נקט במבואותיו בשתי הדרכים גם יחד אולם בעיקר נקט בדרך השניה. כל פרשה נושאת
,תויעב ,הנבמ ,רואיתב תקסוע המדקהה .שוריפה יכרד תא תבצעמה תטרופמ המדקה השארב
השוואות, נושאים ודרכי הפתרון העקרוניים שינקטו. כך ביחס לקורבנות, איסורי מאכלות, פרשיות
הקדושה והמועדות. זו האחרונה ( ,2פ"ה-צ"ה) מהווה אבן פינה לטיבה של הקדמה לפרשה סבוכה,
המחייבת השוואה לפרשיות מועדות שונות. הקדמותיו כללו בתוכם את כל הנדרש בהקדמה: תאור
הפרשה, חטיבותיה, מגמתה, אחידותה, בעיות מרכזיות בפרשנות וכדו', ופירוש הפרשה בהמשך
.אובמב ושבגתנש דוסיה תונורקעמ עבנ
ממוצא דבר נלמד כי לאחר פירושו של רד"צ נקבעה נורמה גם בתוך כתלי בית המדרש. הרוצה
תורגסמב קסועה ירואית ינכט חנומכ אל ,אובמ וירבד שארב עובקל בייח הירוב לע השרפ גיצהל
בלבד, אלא כראיה כוללת של כל הפרשה שממנה תיגזר פרשנותו הפרטית לפסוקים ולעניינים
המצויים בפרשה. מימות רד"צ מצאנו תביעה לאחידות הפירוש, ולשימוש ביסודות אחידים
המשתרעים על פני כל הפרשה.
יש להזכיר במסגרת זו עמדות יסוד נוספות המובאות בהקדמתו (עמ' ז-ח), העוסקות בתורה מן
השמים ושלמות קדושת נוסח המסורה. אולם אין אנו עוסקים כאן בשיטתו באופן כללי, אלא רק
בתרומה החשובה שתרם רד"צ ע"י שהכניס לבית המדרש את העיקרון בדבר קביעת הנחות יסוד
.שוריפה תליחתב
תויללכ הנבמ תולאש .ג
אחת התרומות העיקריות של רד"צ בתחום הפרשנות היתה העמדת שאלות המבנה בראש כל דיון
פרשני. קישורים של מבנים נעשים ברמות שונות ובהיקף שונה. בחז"ל אנו מוצאים את מידת ההיקש
העוסקת בקישור שני נושאים המצויים בפסוק אחד או בפסוקים רצופים, דרישת ה"סמוכים" ולעתים
אף סדר בפרשיות (-אשת יפה תואר – אישה שנואה – בן סורר ומורה). הפרשנים בימי הביניים
המשיכו את עיסוקם של חז"ל בשאלות מבנה מקומיות (צמידות נזיר לסוטה, סדר הפרשות בפרשת
כי תצא בפרושו של אבן עזרא וכדו') שאף הן שאלות מבנה. ישנן הקדמות כלליות לספרים. אולם לא
מצאנו דיון שיטתי בשאלת מבנה ספר או פרשיות שלמות. שאלת הסדר והמבנה של פרשיות שלמות
נעדרת מרוב ספרי הפרשנים.
הדיון בשאלות מבנה עשוי לעסוק בקישורים טכניים חיצוניים או סגנוניים, ואז אולי יש בו כדי להאיר
את הצד האסתטי בתורה, אך אין בו כדי לשמש יסוד תוכני ללימוד. רד"צ גילה שדיון בשאלות מבנה
הוא עצם נשמת הפירוש, שכן מיקומה של פרשה קובע יותר מכל את מהותה, וממילא את פרוש
חלקיה המשניים עד לפירוש המילים והפסוקים עצמם. בקשת המבנה לא נועדה רק כדי להקל על
הזיכרון ולעשות סימנים לתורה, אלא הינה אבן הפינה למצוי עניינה של הפרשה.
נדגים זאת בכמה דוגמאות מפירושו לספר ויקרא:
.1העמדת מבנה ספר ויקרא על עקרון "ממלכת כהנים" (פרקים א-יז) ו"גוי קדוש" (פרקים יח-כז),
.ויתווצמ תוהמ תאו רפסה לש ויפוא לכ תא עבוקה רבד
.2פיצול מצוות הכהונה בין החלק הראשון של הספר לבין פרשיות הכהונה שבפרשת אמור ( ,2
ס"א-ס"ג), דבר המבחין בין הכוהנים כמשרתי המקדש לבין הכוהנים כעומדים בראש הסולם של
.לארשיב ישונאה הנבמה
.3היחס בין חוקי הקרבנות שבפרשת ויקרא לבין אלה שבפרשת צו תוך שלילת הפירוש המקובל,
שבפרשת ויקרא הצווי הוא לישראל ואילו בצו הצווי הוא לכהנים, דבר המשפיע על הבנת מהות
הקרבנות בכלל ועל שבעת ימי המילואים בפרט.
.4הדיון העקרוני בדבר מקומם של פרשיות העריות השונות שבאחרי מות וקדושים ( ,2ט-י), דבר
המלמד על שני תחומים הנשללים באיסורי עריות.
המשך ישיר של הדיון בדבר מבנה הפרשיות הוא הסדר הפנימי המצוי בהם. גם כאן מבקש רד"צ
את הקבוצות השונות כגון עריות בפרשת אחרי מות ( ,2ט"ו-כ"ב), קבוצת המצוות בריש פרשת
קדושים ( ,2כ"ו), גאולת קרקעות וכדו'.
ד. תשומת לב עיקרית ליוצא מן הכלל
בפירושי הפרשנים מצאנו שתי גישות עיקריות לשאלת היוצא מן הכלל והחריג. האחת טוענת כי קיומו
של החריג אינו מהווה בעיה כיון שכך הוא דרכו של עולם (ראה לדוגמא מו"נ ג, ל"ד ובעוד מקומות
שם). השאיפה המתמטית לסדר נוקשה סותרת את הדינאמיות הפועלת של החיים, דבר המתבטא
גם בתורה עצמה. מנגד, יש שסברו כי החריג הינו בעיה שיש ליישבה באופן מקומי ולנמק את קיומו
בהבדלים הנעוצים בזמן ומקום, רקע ומטרה וכדו'. בודדים מבין הפרשנים השתמשו בפרושם במידה
הקובעת ש"דבר היוצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא", וששו בקיומו
של כל חריג כיון שהוא היווה אמת מידה עיקרית לשאלות גבוליות ולטיב פרשה.
באופן זה נהג רד"צ, ובמקומות הרבה הוא מפנה את תשומת לבנו דווקא ליציאה מן הסדר ולפרט
השונה מן המצופה, דבר המעיד על הכלל כולו. במקום שבו ישנה חריגה מן הסדר הרי יש להבין את
תרזעב ראבל הרותה שרפממ עבות צ"דר לש ושוריפ .הלוכ השרפה שוריפ לע התעפשה תאו הביט
.ומצע גירחה רואיבב קפתסהל אלו ,השרפה תא גירחה
ה. תשומת לב עיקרית לכותרות ולסכומים
השאלה על ריש פרשת בהר "מה עניין שמיטה אצל הר סיני" האירה את המודעות לעיון בכותרות
הפרשה העוסקות בזמן ומקום הצווי. הדיון בתנאים לגבי חתימת חוקי הקרבנות שבפרשת צו (סוף
.תוישרפה תמיתח תלאשל תועדומה תא ריאה ,(ז קרפ
רד"צ מיחד דיון נרחב ביחס לשאלת חתימת הקרבנות שבפרשת צו. דיון זה מהווה אבן פינה הן
להעמדת השאלות בצורה הנכונה (בחינת פרטי הצוויים שבשתי הפרשיות, נוסחאות ומטבעות לשון
(ראה להלן), והן לקביעת עקרון ייחודי בדבר חלוקת הנושאים שבין שתי הפרשיות.
:תופסונ תואמגוד
.1אימתי נוהג הכתוב לנקוט בפתיחה חדשה, כגון "צו את בני ישראל", ואימתי נמשכת הפרשה
.(ט"כ 'מע) תמדוקה
.התועמשמו (ע"ק-ח"סק ,2) יעיבשה שדוחה ידעומל הנושה החיתפה .2
גם כאן נראה כי פסוקים שמבחינה פרשנית לעצמם אין בהם מאומה, שכן הם מעידים רק על מקום
אמירת הפרשה או זמנה ולא נושאים שום תוכן אחר, משפיעים השפעה רחבה על פירוש כל הפרשה,
שכן יש בהם כדי לקבוע את מיקומה, שהוא דבר עקרוני כפי דברינו לעיל. מימיו של רד"צ יש לתת
יכרד לש הנבהה תובישחל רבעמ .רבעבמ הברהב הלועה הדימב הלא תרגסמ יקוספל תעדה תא
התגלות התורה שבכתב, הרי שפסוקים אלו מקשרים פרשות שלמות לידי חטיבה אחת המקושרת,
טכנית, במקום ובזמן האמירה. אלו הם סימנים לקישורים פנימיים הקיימים בין הפרשות.
ו. מטבעות לשון
הכלים העיקריים בהם משתמשים הפרשנים כדי לחשוף הוראותיה של מילה לא ידועה הם בעיקר
:השולש
.השרפה ללכב וא קוספב הרשקה יפ לע הלימה תארוה תנבה – "וניינעמ דמלה רבד" .1
.2ניתוח השורש והבניין וממנו הקשה למילה שלפנינו.
.3חיפוש אחר מקבילות במקרא שהם או מובנות יותר במקומם, על ידי הכלל של דבר הלמד מעינינו
וכדו', או שהמקבילות עצמן מלמדות אישה על רעותה.
בדרכים אלו נהגו כל הפרשנים ובכך אין כל חידוש. אולם, גם כשנקטו בדרך השלישית הסתפקו,
תויורשפאה תניחבו ,הלימה לש היתועפוה לכ תניחבב הבוח ואר אלו תויאדיחי תוליבקמב ,בורל
השונות לפירוש במקומות השונים. דבר זה הביא לאמינות פחותה יותר של הפירוש המילולי, שכן
טיבה של אינדוקציה היא שריבוי הפרטים הנכללים בה מביא להעלאת רמת אמינותה. מעבר לכך,
לפעמים היה בכך החמצת אפשרות השימוש במידת ה"גזירה שווה", תוך בניה על הופעת אותו
.תוישרפה יתשב שרוש
רד"צ נהג בפרושו לבחון את כל הופעותיה של המילה, ולבחון את האפשרות לנקוט באותו פירוש בכל
מקום. כמובן שייתכן שהוראת אותה מילה תשתנה ממקום למקום, ועל כן אין חובה לנקוט באחידות
מתמדת, אולם עצם הבחינה והבדיקה היא מיסודות הפירוש שקבע רד"צ המחייבות כיום. עניין זה
נכון לא רק לגבי מילים יחידאיות שאינן ברורות, אלא גם לגבי מטבעות לשון מקראיות.
:תואמגוד
" .1ביום המשח" (ו, י"ג) – האם האות "ב" מלמדת על ציון יום, או שניתן לפרש "אחרי אשר נמשח"
כפי שהציע (עמ' כ"ו) ובהשוואה למקומות נוספים.
.2האם הצרוף "אהרון ובניו" עוסק בכהן גדול וכהנים הדיוטים, או בכהן גדול ובבאים אחריו בכהונה
גדולה (שם).
.3הביטוי "חוק עולם" והוראתו המתמדת (עמ' ל"ב).
.4ההבחנה המדויקת בין חוקים, משפטים, תורות וכדו' (במקומות רבים כגון ,2י"ד-ט"ו).
הצבת דרישה זו הינה אבן פינה לפירוש התורה, לא רק במחויבות הפורמאלית לבחינת כל ההופעות,
כי אם ליצירת כללים לשוניים המהווים יתד ראשונה בפירוש הפרשה. בכך הצטרף רד"צ לדרישת
המלבי"ם להפנמת עקרון פרשני זה.
שדוקה יבתכב תוריתס .ז
קיומם של סתירות בתוך התורה נעוץ כבר במידות שהתורה נדרשת בהם. "שני כתובים המכחישים
זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם". כיון שסתירה לא תיתכן ובוודאי שלא תיתכן
מחלוקת, הרי שפרשני המקרא עוסקים הרבה ביישובם כאשר הם נוקטים לרוב באחת משלש דרכים:
.1הצבת כל כתוב על רקע מציאותי שונה אם במונחי זמן ומקום, אם במונחי אישים שונים וכדו'.
.2הצבת כל כתוב על רקע שונה מבחינת התחום ההלכתי: טהרה מול איסורי ביאה, פלילי מול אזרחי
.'ודכו
.3עקירת השאלה מלכתחילה וניתוח מחודש של הנתונים והפסוקים שהביאו להעמדת הסתירה,
המראה שלמעשה הסתירה היא מדומה ועיון מחודש יבטלה.
הצד השווה בכל הדרכים הוא שהסתירה היא אסון שיש "להיפטר" ממנו. בכך רד"צ אינו שונה מכל
הפרשנים, שכן לא ניתן לחיות עם סתירה בתוך כתבי קודש שמקורם בריבון עולמים. אולם ניתן לציין
שני הבדלים משמעותיים המנחים את הטפול בסתירות:
.1כשם שלומד תושבע"פ אינו נרתע ממחלוקת ולמעשה הינו מחבב אותה, שכן דווקא המחלוקת היא
המאירה לו את צדדיה השונים של הסוגיה, כך, ולהבדיל, יש להתייחס אל הסתירה בתורה. אמנם,
לא ניתן לחיות עם קיומה של סתירה וודאי שלא ניתן ליישבה כ"מחלוקת", ובכך שונה הסתירה בתורה
שבכתב מאחותה שבעל פה. אולם עצם קיומה הינו אתגר הקורא לקריאה מחודשת, ומאפשר גילוי
מחודש של פרשיות התורה. בכך דומה גישת רד"צ בסוגיה זו לגישתו בעניין היוצאים מן הכלל שהובאו
לעיל. כדוגמא ניתן לראות את דיוניו בשאלת עבד עברי ( ,2רל"ה-רל"ז).
.2שיטת רד"צ הופמן זורעת את הזרעים לשיטתו הייחודית והמפליאה של ר' מרדכי ברויאר יבלח"א,
הקובעת כי מקור הסתירה שבתורה אינו נעוץ בחוסר הבנה או בחלוקי זמן ומקום, אלא בדבר הנוגע
בעצם דרכי השראת שכינה בישראל, ובבחינות שונות של גלויי התורה. בראיה כזו אין הסתירה אסון
אלא להפך, היא המגלה את המשמעות העמוקה והאמיתית של עולמנו הנוצר בדרכי האצלה אלוקיות
במסלולים שונים. ויש ללמוד את הפרשיות כפי שהן, בשלב הראשון, ללא צורך ורצון לישוב הסתירה.
על שיטה זו עיין בספרו פרקי מועדות במאמר הפותח והמבאר את שיטתו.
ח. שימוש בתוך הנמצא בביקורת המקרא לאחר זריקת הקליפה
אחת ממטרותיו המרכזיות של רד"צ בביאור היא ההתמודדות עם בקורת המקרא, ומבוא מקיף
האור צ"דר .שוריפה תומגמ לע ויתועפשהבו ושוריפ תביתכל הפוקתה עקרב יאדווב קוסעי ושוריפל
בכך משימה עליונה, ומקדיש הרבה מאוד מפירושו לסתירת הנחות ומסקנות הביקורת. התהום
הפעורה בינו לבין הביקורת נעוצה בראש האמיר של אמונת אלוקיותה של תורה, ויורדת עד תהומות
קדושת כתבי הקודש, נוסחם, קדמותם ואמיתותם. שאלה עתיקת יומין כרוכה בשימוש בדעות
כפרניות האם לנהוג במידת "שמע האמת ממי שאמרה", ובדרך זו להבחין בין קליפותיה של משנת
השקר לבין ניצוצות האמת המצויים בה, או שיש לנהוג בה במידת "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם",
ואין ללקט ממנה מאומה, לא מדובשה ובוודאי שלא מעוקצה. כמובן ששאלות אלו קשורות לנושאים
רבים ומגוונים, ויש בהם כדי להשפיע על נקודות מגע רבות שבין תורתנו לבין חכמי אומות העולם.
אולם, ישנה השפעה עקיפה מעצם ההתמודדות עם שיטות שונות. פרופ' קויפמן כבר עמד על כך
שהתורה איננה מתמודדת עם עבודה זרה, לא בפשט התורה ולא בהלכותיה. התורה שוללת לחלוטין
את העבודה הזרה וגרורותיה וזהו. גם בתורה שבעל פה לא רק שלא מצאנו חיוב לענות לכסיל
כאוולתו אלא אף איסור יש בדבר. הסיבה לכך פשוטה: עצם ההתמודדות מהווה הכרה בכך
שהמותקף הוא בר הכי, שווה תקיפה ומהווה גורם שראוי להתמודד עמו. למעלה מכך, החיכוך עם
התפישה המותקפת משפיע מעצם קיומו על המתקיף והחולק, הצורך להגיע לדיון מחייב השתוות על
.'ודכו תודותמה יכרד
רד"צ הופמן הושפע מאוד מהביקורת, וזאת במובן החיובי של ההשפעה. למרות ששלל את אמיתות
ירה ,הלש זירזה רפוסה סומלוק תאו ארקמה תשודקל הסחי תא ,תוינחורה היתודמע תאו הלש דוסיה
השתמש בפירושו הרבה בדרכים שבהם הביקורת השתמשה. הרבה מן הדברים שאנו מביאים
במאמרנו זה נקנו מעצם המפגש עם הביקורת, שקראה את התורה בתשומת לב מרובה לבטויי לשון,
למבנה, לכותרות ולסיכומים וכדו'. רד"צ החל בפילוס דרך (אף כי לא היה ראשון) לניצול נכון של
פירותיה של הביקורת, ובכך פרץ פריצה חדשה באופקי הפירוש דהיום. קושיותיה ושאלותיה מפנים
תשומת לב להרבה יסודות עקרוניים בהתבוננות בפשט הכתוב, ועשויים לשמש, כשילמדו מתוך
.היתוריפכ תלוצממ חקלנה לודג שוכרכ ,הרות לש תיתודחאה התויקולא תא תעבוקה הרותה תכרב
ט. מקומם של התחומים הרעיוניים בלימוד התורה
באופן תיאורטי יש להבחין בין לימוד התורה עצמה, לבין ניסיון לבארה ולעמוד על התכנים הרוחניים
שבה. בקשת ההסבר והתוכן, הרעיון המרכזי וטעמיו הנם פעולה של "תרגום". אנו מבקשים לתרגם
את מושגי התורה לשכלנו אנו, לאמיתות היסוד הנקוטות בידינו, ולהבינם על פי כל הקיים בתודעתנו.
לעומת זאת, לימוד התורה בהופעתה הראשונה נעשה תוך שימוש במטבעות לשון, וממילא מטבעות
רעיוניים השייכים לעולם פנימי של תורה ואינם מתורגמים להבנתנו. מטבעות כגון ריח ניחוח, כליל,
קדושה וכדו' הם בראש ובראשונה מונחים פנים תורתיים, שאנו מבקשים יותר מאוחר להבינם על
פי שכלנו, וזאת בפעולת "תרגום" כאמור. למעלה מזאת, בקשת הטעמים הרעיוניים מנותקת כבר
מהכתוב עצמו, ומבקשת היא את רוח האלוקים המרחפת מעל פני המים.
בפירושיהם של ראשונים לא ניכרת הבחנה זאת, לא מבחינה מתודית ובוודאי שלא מבחינה עקרונית.
רש"י, ראב"ע, רמב"ן וההולכים בעקבותיהם לא הפרידו בין הדבקים ועסקו בשאלות לשוניות,
.תחא הציחמב תונויערו ,תוינשרפ
כמעשה הראשונים כן מעשה רד"צ בבקשת המשמעות הרעיונית של המצוות, ואולי אף יותר
משביקשוה קודמיו במקומות מסוימים. בכך הלך אחר עיקרי פירושו של רש"ר הירש שראה ביסודות
הרעיוניים את עיקר תלמוד התורה. אולם שונה הוא מהם בדרך. ההבחנה בין שני התחומים בולטת
אצל רד"צ, בעיקר במתודה, אולם יש לכך השפעה גם על עיצוב הפרשנות הרעיונית. רד"צ עוסק קודם
כל במקרא לגופו, בביאורו בעולם פנימי משלו בעל מונחים עצמאיים, בהבנת עולמו של הקב"ה כפי
שבא לידי ביטוי בלשונות המיוחדים לתורה עצמה. רק לאחר מכן פונה רד"צ לעסוק במשמעות
הרעיונית, כגון: הויכוח על טעמי הקרבנות בסיום ההקדמה לספר ויקרא, הדיון על קדושת החיים,
.'ודכו תוירע
כאמור, יש לכך השפעה גם על המסקנות. רד"צ איננו מסכם את התפישות השונות אלא מתעמת
אתם. דוגמא חריפה לעניין היא דיונו הארוך בעניין טעמי הקרבנות, בו הוא שולל תפישות שונות
ובעיקר את זאת של רמב"ם. עצמיות עמדתו זו נובעת בצורה ישירה לא מעקרונות פילוסופיים חוץ
מקראיים, אלא מיניקה ישירה מנוסח ומהות הכתוב. כלומר: הקריאה האוטונומית של הכתוב מולידה
תפישה רוחנית המתאימה עצמה לפשטה של תורה, דבר שיש לו השלכות רוחניות רחבות היקף.
הבחנה זו הינה עקרון בפירושו המשפיע על דרכי הפירוש דהיום – המבקש תורת אמת ילמדה קודם
כל לעצמה תוך דקדוק באותיותיה ופסוקיה, מבניה ולשונותיה, ורק לאחר מכן יעסוק בפעולת התרגום
למונחים המצויים בראשו והמתאימים לאישיותו ולציבור הכללי.
(האוושהה) שקיהה .י
מידות ההיקש עומדות בראש המידות שהתורה נדרשת בהם. קל וחומר הרי היא השוואה על בסיס
הגיוני, גזירה שווה על בסיס צורני ואילו בנין אב הינו היקש בעזרת משמעות רעיונית משותפת. כל
הפרשנים עסקו בהשוואת פרשיות ועניינים בדרכים רבות, ובכל אלה רד"צ אינו מחדש דבר.
אולם, יש נקודה המודגשת מאוד בהשוואה. כל השוואה בנויה משני מרכיבים עובדתיים. הראשון
שבהם הוא הבסיס להשוואה – ריה"ל ציין כבר שלא ניתן להשוות בין שכל האדם לבין שולחן, כיוון
שאין כל בסיס משותף להשוואה. הרבה דרשות לא משכנעות בנויות על השוואת תחומים שאין מקום
להשוואה ביניהם. רק לאחר הוכחת הבסיס המשותף ניתן וצריך לעמוד על המבחין והמבדיל.
אולם בכך לא תמה מלאכת ההשוואה, כיון שהיא דומה כעת לגוף בלי נשמה. נשמת ההשוואה היא
הסיבה שגרמה להבדלים שבין שתי הפרשיות שהוכח שיש להם בסיס משותף. זהו מקומו של התוכן
הרעיוני העומד בבסיס כל אחת מהפרשיות, וממנו נובעים כל פרטי הפרטים המרכיבים אותו, והשונים
בחלקם מהפרשה האחרת העומדת על בסיס אחר. רד"צ הופמן הדגיש בפירושו את חשיבות המשך
ההשוואה. כמעט ולא מצאנו אותו נעצר בציון הטכני של ההשוואה. ברוב רובם של המקומות ההשוואה
.הנממ הנושה התוחא תבצה ידי לע אקווד תאזו ,המות דע השרפה לש היוצמל ילכ ודיב תשמשמ
דוגמא: ההקבלה בין פרשת קדושים לעשרת הדברות מצויה כבר בחז"ל, והעסיקה פרשנים רבים
בציון המקבילות ואף במבניהם, ובמידה מסוימת אף בסיבות לכך. כך למשל פירושו של רש"י להבדל
שבסדור ההורים, "אביו ואמו", בין עשרת הדברים לפרשת קדושים. רד"צ כדרכו עוסק בסוגיה זו
שקבמש אלא ,הנושה הנבמה תא עבוקו תווצמה תא ההזמ אוהש יד אל .(חכ-זכ ,2) תיתטיש הרוצב
הוא אף את הסיבות לשוני זה, ואת המסקנות הרוחניות הניתנות ללמוד מהבחנה זו. בכך מציב רד"צ
את דרישת ההשוואה הנכונה: ממציאת הבסיס המשותף דרך הבחנת ההבדלים, עד למטרתה של
ההשוואה והיא השורש המבחין בין שתי הפרשיות המוקשות.
כאמור בריש הדברים, לא באנו לייחס את כל יסודות פירושו של רד"צ לו עצמו. ראשוני המפרשים,
חז"ל, רש"ר הירש ומלבי"ם עסקו ברוב רובם של הנושאים עליהם עמדנו. חשיבות פירוש רד"צ במובן
הדימ תמא הווהמ צ"דר .הרותל שוריפ תייחנה ידיל ולאה תודוסיה לכ תאבהב איה ותוא ונשפח ונאש
לפירוש פשט נכון בתורה המכוון לידי עומק פשוטו של מקרא, ולאור מידותיו ניתן לבחון את דרכי הפירוש
והמסקנות שנכתבו אחריו. טביעות אצבעותיו וענפיו הרוחניים ניכרים היטב לעוסקים בלימוד פשוטו של
מקרא, ומהווים כללים מחייבים להמשך לימוד הפן המיוחד הזה בתורה.
פשט הכתובים, הן מבחינת רצף הכתובים וצמידות הפרשיות והן מצד המשמעות הרעיונית.
.ארקיו ,תונשרפ -ך"נת ,תונשרפ :חתפמ תולימ
אובמ
טיבם של מאמרים העוסקים במשנתו של פרשן הוא דיון במכלול יצירתו וחידושיו הפרשניים. מאמר
שכזה מנצל בקיאות מפליגה, וכשהוא עומד במשימה הרי הוא מעיין נובע המציג את האפשרויות
הפרשניות הנחשפות ממשנתו של הפרשן, ואת היכולת שלנו לנצל אפשרויות אלו להבנת הפרשה
והנושא. אם מלווה המאמר גם במפתח הגון הרי יכול הוא לשמש ככלי עזר ללמוד תורה.
במאמרנו זה בחרנו ללכת בדרך שונה. עיקר בקשתנו במאמר זה, העוסק במשנתו הפרשנית של
צ"דר תנשמ לש התעפוה רחאל יכ איה ונתנבה .שרודו עבותרד"צ הופמן, היא לבקש את שרד"צ
של כל דרך פרשנית אחרת תועיבתהו תולאשהמ תיתוהמ תונוש הדימ תומא ועבקנ תונשרפב
שביקשה לעסוק בפשוטו של מקרא. רד"צ הופמן שאל שאלות שונות מפרשנים שקדמו לו, והציב
עקרונות פירוש ואמות מידה לפירוש התורה, השונות מהותית משהיו לפניו. מסתבר שלא היה ראשון
בכך: פירושו נשען על חז"ל ופרשנים קודמים, מושפע מאוד מרש"ר הירש (וייתכן שחלק מהדברים
המיוחסים לרד"צ נבעו לאמיתו של דבר מרש"ר הירש) ולהלן נראה, שלהבדיל, הרבה קנה הוא
מהמאבק כנגד בקורת המקרא. אולם כינוסם של כל אלה למקום אחד והשימוש העקבי והמחייב
בהם גרם לכך, שניתן לקבוע את משנתו כנקודת מוצא לגישה שונה בלימוד פשוטו של מקרא. כל
לש וכרדב תכלל בייחהרוצה לפרש תורה לאמיתותה על פי עקרון הפשטים המתחדשים בכל יום,
רד"צ בהצבת השאלות ובקביעת העקרונות למתן תשובה. התשובה כשלעצמה בוודאי שיכולה
להיות שונה מתשובות רד"צ, אולם עליה לעמוד בעקרונות היסוד שקבע.
במסגרת מאמר זה בחרנו למצות תרומות מתרומותיו של רד"צ הופמן לפרשנות המקרא וזאת על
ידי בחינת שאלה אחת ויחידה: מהי משנתו של רד"צ ביחס לנושאים הצריכים להילמד בכל פרשה
ובאלו כלים יש להיעזר. לא נביא במאמרנו זה את פירושיו של רד"צ הופמן לספרי התורה, אלא את
הנושאים בהם הוא מטפל ובעזרתם נדגים את ייחודיות פירושו, לא במתן התשובות, אלא בעצם
העמדת שאלות שונות מאלו שהועמדו על ידי הפרשנים השונים. אנו ניעזר בפירושו לספר ויקרא
בלבד (ציון העמודים בסוגריים במאמרנו על פי מהדורת מוסד הרב קוק, ירושלים תשל"ו), ונדגים
.ודי לע ועבקנש תונשרפה תובא תא תוטעמ תואמגודב
נדגיש כי התעלמנו ביודעין מהתעמתותו עם "בקורת המקרא העליונה" בתחום האמונות והדעות,
שכן זו אינה קשורה לשאלות פרשניות, אלא לשאלות תיאולוגיות שהנן מחוץ לתחום דיוננו. ההפניות
בסוגריים עגולות הנן למהדורה דלעיל, כאשר הציון " "2מפנה לכרך ב'.
א. קביעת יחס עקרוני לשאלת הסתירה בין פשט התורה לבין תושבע"פ
רד"צ בהקדמתו (עמ' ד-ז) מעמיד שאלה עקרונית בדבר יחסו של פרשן התורה אל מדרשי ההלכה.
עצם קיומה של הקדמה, העוסקת לא בשאלות תוכניות אלא בגישות יסוד למקורות, היא חידוש
המחייב הכרעה בעקרונות יסוד אשר ינחו את כל דרכו של הפירוש, דבר שנציין בהמשך, וכאן גם
הנושא הנידון הינו עקרוני מאוד. כל הפרשנים נאלצו לפלס דרך לעצמם, בין הרצון להיות נאמנים
לשרשרת הקבלה בישראל לבין הבנתם את הפשטים המתחדשים בכל יום.
רד"צ הופמן נקט, בשיטה הרואה את התורה שבעל פה כצינור מקביל של התגלות דבר ד', צינור
המחייב באותה מידה כשם שמחייבת התורה שבכתב. אחת מתכליות הפירוש לתורה שבכתב היא
למצוא את נקודות החיבור שבין שתי דרכי ההתגלות. בהצבת עקרון זה, של התגלות מקבילה בשני
צינורות בכתב ובעל פה, נזהר רד"צ משני מכשולים גדולים:
האחד, מגמה הגורסת שיש לנתק את חז"ל מן הכתוב ולהישאר עם הסתירה הקיימת, לעתים, בין
השניים. מגמה זו קובעת שלא ניתן לגשר על הפערים, שחלק גדול מדרשות התורה הנן אסמכתאות
הבאות לאמת הלכה קיימת בדרך של דרש, וחלק אחר בלתי אפשרי לקישור על פי דרכנו. ממילא יש
להבחין בין לימוד מדרשי ההלכה ללימוד פשוטו של מקרא ולא קרב זה אל זה. רד"צ מסכים אמנם
לקיומן של אסמכתאות, אך עובדה זו אין בה כדי להפריד בין הדבקים, והדרישה לקישור מדרש
.תמייקו הרירש הרותה טשפ לא הכלהה
מאידך, מגמה הנוקטת בדרך אפולוגטית של אונס הכתוב, ובניסיון להוכיח בק"ן טעמים כי מדרש
ההלכה הינו פשוטו של מקרא, דבר המביא, ככל שיטה אפולוגטית, לחוסר אמון וחוסר אמונת חכמים.
כמובן שלא אחת הדברים נכונים הם והרבה עסק בכך המלבי"ם, אולם עצם המגמה אינה עומדת
במבחן הדוגמאות הרבות המעידות שלא כך הם פני הדברים.
רד"צ קובע ומגדיר את דרכו בהקדמה לפירושו ואף מביא לכך דוגמאות עקרוניות רבות. דוגמא
נפלאה לדיון בתחום זה, היא דיון בדבר היחס בין סדר התפילה הקובע את חג השבועות כזמן מתן
תורתנו, לעומת התעלמות לכאורה בפשט הכתוב מעניין זה. כמו כן היחס בין משנת ראש השנה
הקובעת את אחד בתשרי כראש השנה, לבין פשוטו של מקרא הנוקט בביטוי "באחד לחודש
השביעי", לכאורה ללא רמז על היות חודש זה ראשון ( ,2קנ"ח-קע"ג).
גשר צר זה בין שתי המגמות הנ"ל בסוגיית היחס בין תושבע"פ לתורה שבכתב הוא מיסודות עיצובו
את דרכי הפירוש לבאים אחריו. רד"צ למדנו שיש להכיר, מחד, שמדובר על שני צינורות עצמאיים
מהווים את צוויו של הקב"ה.דחיומאידך, לדעת כי מקור אחד להם ושניהם
קיידל ,הטושפכ הרותה תא אורקל שי הרותה דומיל תעב יכ תסרוג וז השיג לש תישעמה תועמשמה
באותיותיה ולהישאר צמודים לפשט המילים אף אם סותרים הם את התורה שבעל פה. אולם, כל זאת
רק בשלב הראשון, וזאת כדי להינצל מסכנת אונס הכתוב והכנסת חז"ל בדרך שאינה אמת. לאחר
מכן קיימת חובה להפגיש את מדרש ההלכה עם פשט הכתוב, וליצור כתוב שלישי אשר יכריע ביניהם,
לא במובן של הכרעה מי צודק, אלא הכרעה במובן היחס שבין שני הכתובים. דרך זו הינה אבן פינה
.ונימיב תונשרפב
תומדקה .ב
הקדמות הראשונים לספריהם או לפירושם היוו לא אחת את עיקרו של הספר, וכללו בתוכם את
חידושו המרכזי. בהקדמה נקבעו עקרונות היסוד, היחס, הרקע, הגישה וכדו', לנושאים שעלו בספר.
די לנו אם נזכיר את הקדמת רמב"ם לפרוש המשנה, הקדמת בעל "חובות הלבבות" לספרו והקדמת
רס"ג לספרו הנבחר באמונות ובדעות. אולם יש להבחין בין שני טיפוסים עיקריים של הקדמות. הסוג
לנושא הנדון בספר. הקדמת רמב"ם לפרוש המשנה תומדוקההראשון עוסק בעיקר בהנחות היסוד
עוסקת בשאלת השתלשלותה של תושבע"פ, מעמד הנבואה בפסיקת הלכה, חכמי המשנה וכדו', אך
כמעט ולא במשנה עצמה, מלבד ציון נושאיה המרכזיים. הרמב"ם כמעט ואינו מעצב את פירושו, את
עקרונותיו ודרכיו וכדו'. סוג שונה של מבוא הינו זה הקובע את השאלות, הנושאים, דרכי ההתייחסות
.ארוקה ינפל חנומה רוביחב וטקניש תונורתפהו
תועבונה תוימינפ תוריתסו ,ומצע שוריפב תודיחא רסוח תרשפאמ ינשה גוסהמ אובמ תעיבק יא
מפירושים שונים לפסוקים עצמאיים. בקיום מציאות שכזו בדברי הראשונים נשתברו קולמוסין רבים,
ובעיקר בפירוש הנאדר של רש"י המלא מצבים שכאלה, דבר המביא להתמודדות עם עצם התופעה
ועם פירותיה. בפרשנות התנ"ך הבעיה מהותית יותר והשפעתה מרובה. למעשה, רוב רובם של
פרשנינו עסקו בפירוש פסוקים, ולעתים נדירות חרגו ועסקו במהות הפרשה. הדבר הביא לידי כך
שעיקר לימוד התורה נסב סביב פירוש פסוקים ועניינים מקומיים, ולא סביב תפישה רוחנית כוללת
העולה מתוך הפרשה.
רד"צ נקט במבואותיו בשתי הדרכים גם יחד אולם בעיקר נקט בדרך השניה. כל פרשה נושאת
,תויעב ,הנבמ ,רואיתב תקסוע המדקהה .שוריפה יכרד תא תבצעמה תטרופמ המדקה השארב
השוואות, נושאים ודרכי הפתרון העקרוניים שינקטו. כך ביחס לקורבנות, איסורי מאכלות, פרשיות
הקדושה והמועדות. זו האחרונה ( ,2פ"ה-צ"ה) מהווה אבן פינה לטיבה של הקדמה לפרשה סבוכה,
המחייבת השוואה לפרשיות מועדות שונות. הקדמותיו כללו בתוכם את כל הנדרש בהקדמה: תאור
הפרשה, חטיבותיה, מגמתה, אחידותה, בעיות מרכזיות בפרשנות וכדו', ופירוש הפרשה בהמשך
.אובמב ושבגתנש דוסיה תונורקעמ עבנ
ממוצא דבר נלמד כי לאחר פירושו של רד"צ נקבעה נורמה גם בתוך כתלי בית המדרש. הרוצה
תורגסמב קסועה ירואית ינכט חנומכ אל ,אובמ וירבד שארב עובקל בייח הירוב לע השרפ גיצהל
בלבד, אלא כראיה כוללת של כל הפרשה שממנה תיגזר פרשנותו הפרטית לפסוקים ולעניינים
המצויים בפרשה. מימות רד"צ מצאנו תביעה לאחידות הפירוש, ולשימוש ביסודות אחידים
המשתרעים על פני כל הפרשה.
יש להזכיר במסגרת זו עמדות יסוד נוספות המובאות בהקדמתו (עמ' ז-ח), העוסקות בתורה מן
השמים ושלמות קדושת נוסח המסורה. אולם אין אנו עוסקים כאן בשיטתו באופן כללי, אלא רק
בתרומה החשובה שתרם רד"צ ע"י שהכניס לבית המדרש את העיקרון בדבר קביעת הנחות יסוד
.שוריפה תליחתב
תויללכ הנבמ תולאש .ג
אחת התרומות העיקריות של רד"צ בתחום הפרשנות היתה העמדת שאלות המבנה בראש כל דיון
פרשני. קישורים של מבנים נעשים ברמות שונות ובהיקף שונה. בחז"ל אנו מוצאים את מידת ההיקש
העוסקת בקישור שני נושאים המצויים בפסוק אחד או בפסוקים רצופים, דרישת ה"סמוכים" ולעתים
אף סדר בפרשיות (-אשת יפה תואר – אישה שנואה – בן סורר ומורה). הפרשנים בימי הביניים
המשיכו את עיסוקם של חז"ל בשאלות מבנה מקומיות (צמידות נזיר לסוטה, סדר הפרשות בפרשת
כי תצא בפרושו של אבן עזרא וכדו') שאף הן שאלות מבנה. ישנן הקדמות כלליות לספרים. אולם לא
מצאנו דיון שיטתי בשאלת מבנה ספר או פרשיות שלמות. שאלת הסדר והמבנה של פרשיות שלמות
נעדרת מרוב ספרי הפרשנים.
הדיון בשאלות מבנה עשוי לעסוק בקישורים טכניים חיצוניים או סגנוניים, ואז אולי יש בו כדי להאיר
את הצד האסתטי בתורה, אך אין בו כדי לשמש יסוד תוכני ללימוד. רד"צ גילה שדיון בשאלות מבנה
הוא עצם נשמת הפירוש, שכן מיקומה של פרשה קובע יותר מכל את מהותה, וממילא את פרוש
חלקיה המשניים עד לפירוש המילים והפסוקים עצמם. בקשת המבנה לא נועדה רק כדי להקל על
הזיכרון ולעשות סימנים לתורה, אלא הינה אבן הפינה למצוי עניינה של הפרשה.
נדגים זאת בכמה דוגמאות מפירושו לספר ויקרא:
.1העמדת מבנה ספר ויקרא על עקרון "ממלכת כהנים" (פרקים א-יז) ו"גוי קדוש" (פרקים יח-כז),
.ויתווצמ תוהמ תאו רפסה לש ויפוא לכ תא עבוקה רבד
.2פיצול מצוות הכהונה בין החלק הראשון של הספר לבין פרשיות הכהונה שבפרשת אמור ( ,2
ס"א-ס"ג), דבר המבחין בין הכוהנים כמשרתי המקדש לבין הכוהנים כעומדים בראש הסולם של
.לארשיב ישונאה הנבמה
.3היחס בין חוקי הקרבנות שבפרשת ויקרא לבין אלה שבפרשת צו תוך שלילת הפירוש המקובל,
שבפרשת ויקרא הצווי הוא לישראל ואילו בצו הצווי הוא לכהנים, דבר המשפיע על הבנת מהות
הקרבנות בכלל ועל שבעת ימי המילואים בפרט.
.4הדיון העקרוני בדבר מקומם של פרשיות העריות השונות שבאחרי מות וקדושים ( ,2ט-י), דבר
המלמד על שני תחומים הנשללים באיסורי עריות.
המשך ישיר של הדיון בדבר מבנה הפרשיות הוא הסדר הפנימי המצוי בהם. גם כאן מבקש רד"צ
את הקבוצות השונות כגון עריות בפרשת אחרי מות ( ,2ט"ו-כ"ב), קבוצת המצוות בריש פרשת
קדושים ( ,2כ"ו), גאולת קרקעות וכדו'.
ד. תשומת לב עיקרית ליוצא מן הכלל
בפירושי הפרשנים מצאנו שתי גישות עיקריות לשאלת היוצא מן הכלל והחריג. האחת טוענת כי קיומו
של החריג אינו מהווה בעיה כיון שכך הוא דרכו של עולם (ראה לדוגמא מו"נ ג, ל"ד ובעוד מקומות
שם). השאיפה המתמטית לסדר נוקשה סותרת את הדינאמיות הפועלת של החיים, דבר המתבטא
גם בתורה עצמה. מנגד, יש שסברו כי החריג הינו בעיה שיש ליישבה באופן מקומי ולנמק את קיומו
בהבדלים הנעוצים בזמן ומקום, רקע ומטרה וכדו'. בודדים מבין הפרשנים השתמשו בפרושם במידה
הקובעת ש"דבר היוצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא", וששו בקיומו
של כל חריג כיון שהוא היווה אמת מידה עיקרית לשאלות גבוליות ולטיב פרשה.
באופן זה נהג רד"צ, ובמקומות הרבה הוא מפנה את תשומת לבנו דווקא ליציאה מן הסדר ולפרט
השונה מן המצופה, דבר המעיד על הכלל כולו. במקום שבו ישנה חריגה מן הסדר הרי יש להבין את
תרזעב ראבל הרותה שרפממ עבות צ"דר לש ושוריפ .הלוכ השרפה שוריפ לע התעפשה תאו הביט
.ומצע גירחה רואיבב קפתסהל אלו ,השרפה תא גירחה
ה. תשומת לב עיקרית לכותרות ולסכומים
השאלה על ריש פרשת בהר "מה עניין שמיטה אצל הר סיני" האירה את המודעות לעיון בכותרות
הפרשה העוסקות בזמן ומקום הצווי. הדיון בתנאים לגבי חתימת חוקי הקרבנות שבפרשת צו (סוף
.תוישרפה תמיתח תלאשל תועדומה תא ריאה ,(ז קרפ
רד"צ מיחד דיון נרחב ביחס לשאלת חתימת הקרבנות שבפרשת צו. דיון זה מהווה אבן פינה הן
להעמדת השאלות בצורה הנכונה (בחינת פרטי הצוויים שבשתי הפרשיות, נוסחאות ומטבעות לשון
(ראה להלן), והן לקביעת עקרון ייחודי בדבר חלוקת הנושאים שבין שתי הפרשיות.
:תופסונ תואמגוד
.1אימתי נוהג הכתוב לנקוט בפתיחה חדשה, כגון "צו את בני ישראל", ואימתי נמשכת הפרשה
.(ט"כ 'מע) תמדוקה
.התועמשמו (ע"ק-ח"סק ,2) יעיבשה שדוחה ידעומל הנושה החיתפה .2
גם כאן נראה כי פסוקים שמבחינה פרשנית לעצמם אין בהם מאומה, שכן הם מעידים רק על מקום
אמירת הפרשה או זמנה ולא נושאים שום תוכן אחר, משפיעים השפעה רחבה על פירוש כל הפרשה,
שכן יש בהם כדי לקבוע את מיקומה, שהוא דבר עקרוני כפי דברינו לעיל. מימיו של רד"צ יש לתת
יכרד לש הנבהה תובישחל רבעמ .רבעבמ הברהב הלועה הדימב הלא תרגסמ יקוספל תעדה תא
התגלות התורה שבכתב, הרי שפסוקים אלו מקשרים פרשות שלמות לידי חטיבה אחת המקושרת,
טכנית, במקום ובזמן האמירה. אלו הם סימנים לקישורים פנימיים הקיימים בין הפרשות.
ו. מטבעות לשון
הכלים העיקריים בהם משתמשים הפרשנים כדי לחשוף הוראותיה של מילה לא ידועה הם בעיקר
:השולש
.השרפה ללכב וא קוספב הרשקה יפ לע הלימה תארוה תנבה – "וניינעמ דמלה רבד" .1
.2ניתוח השורש והבניין וממנו הקשה למילה שלפנינו.
.3חיפוש אחר מקבילות במקרא שהם או מובנות יותר במקומם, על ידי הכלל של דבר הלמד מעינינו
וכדו', או שהמקבילות עצמן מלמדות אישה על רעותה.
בדרכים אלו נהגו כל הפרשנים ובכך אין כל חידוש. אולם, גם כשנקטו בדרך השלישית הסתפקו,
תויורשפאה תניחבו ,הלימה לש היתועפוה לכ תניחבב הבוח ואר אלו תויאדיחי תוליבקמב ,בורל
השונות לפירוש במקומות השונים. דבר זה הביא לאמינות פחותה יותר של הפירוש המילולי, שכן
טיבה של אינדוקציה היא שריבוי הפרטים הנכללים בה מביא להעלאת רמת אמינותה. מעבר לכך,
לפעמים היה בכך החמצת אפשרות השימוש במידת ה"גזירה שווה", תוך בניה על הופעת אותו
.תוישרפה יתשב שרוש
רד"צ נהג בפרושו לבחון את כל הופעותיה של המילה, ולבחון את האפשרות לנקוט באותו פירוש בכל
מקום. כמובן שייתכן שהוראת אותה מילה תשתנה ממקום למקום, ועל כן אין חובה לנקוט באחידות
מתמדת, אולם עצם הבחינה והבדיקה היא מיסודות הפירוש שקבע רד"צ המחייבות כיום. עניין זה
נכון לא רק לגבי מילים יחידאיות שאינן ברורות, אלא גם לגבי מטבעות לשון מקראיות.
:תואמגוד
" .1ביום המשח" (ו, י"ג) – האם האות "ב" מלמדת על ציון יום, או שניתן לפרש "אחרי אשר נמשח"
כפי שהציע (עמ' כ"ו) ובהשוואה למקומות נוספים.
.2האם הצרוף "אהרון ובניו" עוסק בכהן גדול וכהנים הדיוטים, או בכהן גדול ובבאים אחריו בכהונה
גדולה (שם).
.3הביטוי "חוק עולם" והוראתו המתמדת (עמ' ל"ב).
.4ההבחנה המדויקת בין חוקים, משפטים, תורות וכדו' (במקומות רבים כגון ,2י"ד-ט"ו).
הצבת דרישה זו הינה אבן פינה לפירוש התורה, לא רק במחויבות הפורמאלית לבחינת כל ההופעות,
כי אם ליצירת כללים לשוניים המהווים יתד ראשונה בפירוש הפרשה. בכך הצטרף רד"צ לדרישת
המלבי"ם להפנמת עקרון פרשני זה.
שדוקה יבתכב תוריתס .ז
קיומם של סתירות בתוך התורה נעוץ כבר במידות שהתורה נדרשת בהם. "שני כתובים המכחישים
זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם". כיון שסתירה לא תיתכן ובוודאי שלא תיתכן
מחלוקת, הרי שפרשני המקרא עוסקים הרבה ביישובם כאשר הם נוקטים לרוב באחת משלש דרכים:
.1הצבת כל כתוב על רקע מציאותי שונה אם במונחי זמן ומקום, אם במונחי אישים שונים וכדו'.
.2הצבת כל כתוב על רקע שונה מבחינת התחום ההלכתי: טהרה מול איסורי ביאה, פלילי מול אזרחי
.'ודכו
.3עקירת השאלה מלכתחילה וניתוח מחודש של הנתונים והפסוקים שהביאו להעמדת הסתירה,
המראה שלמעשה הסתירה היא מדומה ועיון מחודש יבטלה.
הצד השווה בכל הדרכים הוא שהסתירה היא אסון שיש "להיפטר" ממנו. בכך רד"צ אינו שונה מכל
הפרשנים, שכן לא ניתן לחיות עם סתירה בתוך כתבי קודש שמקורם בריבון עולמים. אולם ניתן לציין
שני הבדלים משמעותיים המנחים את הטפול בסתירות:
.1כשם שלומד תושבע"פ אינו נרתע ממחלוקת ולמעשה הינו מחבב אותה, שכן דווקא המחלוקת היא
המאירה לו את צדדיה השונים של הסוגיה, כך, ולהבדיל, יש להתייחס אל הסתירה בתורה. אמנם,
לא ניתן לחיות עם קיומה של סתירה וודאי שלא ניתן ליישבה כ"מחלוקת", ובכך שונה הסתירה בתורה
שבכתב מאחותה שבעל פה. אולם עצם קיומה הינו אתגר הקורא לקריאה מחודשת, ומאפשר גילוי
מחודש של פרשיות התורה. בכך דומה גישת רד"צ בסוגיה זו לגישתו בעניין היוצאים מן הכלל שהובאו
לעיל. כדוגמא ניתן לראות את דיוניו בשאלת עבד עברי ( ,2רל"ה-רל"ז).
.2שיטת רד"צ הופמן זורעת את הזרעים לשיטתו הייחודית והמפליאה של ר' מרדכי ברויאר יבלח"א,
הקובעת כי מקור הסתירה שבתורה אינו נעוץ בחוסר הבנה או בחלוקי זמן ומקום, אלא בדבר הנוגע
בעצם דרכי השראת שכינה בישראל, ובבחינות שונות של גלויי התורה. בראיה כזו אין הסתירה אסון
אלא להפך, היא המגלה את המשמעות העמוקה והאמיתית של עולמנו הנוצר בדרכי האצלה אלוקיות
במסלולים שונים. ויש ללמוד את הפרשיות כפי שהן, בשלב הראשון, ללא צורך ורצון לישוב הסתירה.
על שיטה זו עיין בספרו פרקי מועדות במאמר הפותח והמבאר את שיטתו.
ח. שימוש בתוך הנמצא בביקורת המקרא לאחר זריקת הקליפה
אחת ממטרותיו המרכזיות של רד"צ בביאור היא ההתמודדות עם בקורת המקרא, ומבוא מקיף
האור צ"דר .שוריפה תומגמ לע ויתועפשהבו ושוריפ תביתכל הפוקתה עקרב יאדווב קוסעי ושוריפל
בכך משימה עליונה, ומקדיש הרבה מאוד מפירושו לסתירת הנחות ומסקנות הביקורת. התהום
הפעורה בינו לבין הביקורת נעוצה בראש האמיר של אמונת אלוקיותה של תורה, ויורדת עד תהומות
קדושת כתבי הקודש, נוסחם, קדמותם ואמיתותם. שאלה עתיקת יומין כרוכה בשימוש בדעות
כפרניות האם לנהוג במידת "שמע האמת ממי שאמרה", ובדרך זו להבחין בין קליפותיה של משנת
השקר לבין ניצוצות האמת המצויים בה, או שיש לנהוג בה במידת "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם",
ואין ללקט ממנה מאומה, לא מדובשה ובוודאי שלא מעוקצה. כמובן ששאלות אלו קשורות לנושאים
רבים ומגוונים, ויש בהם כדי להשפיע על נקודות מגע רבות שבין תורתנו לבין חכמי אומות העולם.
אולם, ישנה השפעה עקיפה מעצם ההתמודדות עם שיטות שונות. פרופ' קויפמן כבר עמד על כך
שהתורה איננה מתמודדת עם עבודה זרה, לא בפשט התורה ולא בהלכותיה. התורה שוללת לחלוטין
את העבודה הזרה וגרורותיה וזהו. גם בתורה שבעל פה לא רק שלא מצאנו חיוב לענות לכסיל
כאוולתו אלא אף איסור יש בדבר. הסיבה לכך פשוטה: עצם ההתמודדות מהווה הכרה בכך
שהמותקף הוא בר הכי, שווה תקיפה ומהווה גורם שראוי להתמודד עמו. למעלה מכך, החיכוך עם
התפישה המותקפת משפיע מעצם קיומו על המתקיף והחולק, הצורך להגיע לדיון מחייב השתוות על
.'ודכו תודותמה יכרד
רד"צ הופמן הושפע מאוד מהביקורת, וזאת במובן החיובי של ההשפעה. למרות ששלל את אמיתות
ירה ,הלש זירזה רפוסה סומלוק תאו ארקמה תשודקל הסחי תא ,תוינחורה היתודמע תאו הלש דוסיה
השתמש בפירושו הרבה בדרכים שבהם הביקורת השתמשה. הרבה מן הדברים שאנו מביאים
במאמרנו זה נקנו מעצם המפגש עם הביקורת, שקראה את התורה בתשומת לב מרובה לבטויי לשון,
למבנה, לכותרות ולסיכומים וכדו'. רד"צ החל בפילוס דרך (אף כי לא היה ראשון) לניצול נכון של
פירותיה של הביקורת, ובכך פרץ פריצה חדשה באופקי הפירוש דהיום. קושיותיה ושאלותיה מפנים
תשומת לב להרבה יסודות עקרוניים בהתבוננות בפשט הכתוב, ועשויים לשמש, כשילמדו מתוך
.היתוריפכ תלוצממ חקלנה לודג שוכרכ ,הרות לש תיתודחאה התויקולא תא תעבוקה הרותה תכרב
ט. מקומם של התחומים הרעיוניים בלימוד התורה
באופן תיאורטי יש להבחין בין לימוד התורה עצמה, לבין ניסיון לבארה ולעמוד על התכנים הרוחניים
שבה. בקשת ההסבר והתוכן, הרעיון המרכזי וטעמיו הנם פעולה של "תרגום". אנו מבקשים לתרגם
את מושגי התורה לשכלנו אנו, לאמיתות היסוד הנקוטות בידינו, ולהבינם על פי כל הקיים בתודעתנו.
לעומת זאת, לימוד התורה בהופעתה הראשונה נעשה תוך שימוש במטבעות לשון, וממילא מטבעות
רעיוניים השייכים לעולם פנימי של תורה ואינם מתורגמים להבנתנו. מטבעות כגון ריח ניחוח, כליל,
קדושה וכדו' הם בראש ובראשונה מונחים פנים תורתיים, שאנו מבקשים יותר מאוחר להבינם על
פי שכלנו, וזאת בפעולת "תרגום" כאמור. למעלה מזאת, בקשת הטעמים הרעיוניים מנותקת כבר
מהכתוב עצמו, ומבקשת היא את רוח האלוקים המרחפת מעל פני המים.
בפירושיהם של ראשונים לא ניכרת הבחנה זאת, לא מבחינה מתודית ובוודאי שלא מבחינה עקרונית.
רש"י, ראב"ע, רמב"ן וההולכים בעקבותיהם לא הפרידו בין הדבקים ועסקו בשאלות לשוניות,
.תחא הציחמב תונויערו ,תוינשרפ
כמעשה הראשונים כן מעשה רד"צ בבקשת המשמעות הרעיונית של המצוות, ואולי אף יותר
משביקשוה קודמיו במקומות מסוימים. בכך הלך אחר עיקרי פירושו של רש"ר הירש שראה ביסודות
הרעיוניים את עיקר תלמוד התורה. אולם שונה הוא מהם בדרך. ההבחנה בין שני התחומים בולטת
אצל רד"צ, בעיקר במתודה, אולם יש לכך השפעה גם על עיצוב הפרשנות הרעיונית. רד"צ עוסק קודם
כל במקרא לגופו, בביאורו בעולם פנימי משלו בעל מונחים עצמאיים, בהבנת עולמו של הקב"ה כפי
שבא לידי ביטוי בלשונות המיוחדים לתורה עצמה. רק לאחר מכן פונה רד"צ לעסוק במשמעות
הרעיונית, כגון: הויכוח על טעמי הקרבנות בסיום ההקדמה לספר ויקרא, הדיון על קדושת החיים,
.'ודכו תוירע
כאמור, יש לכך השפעה גם על המסקנות. רד"צ איננו מסכם את התפישות השונות אלא מתעמת
אתם. דוגמא חריפה לעניין היא דיונו הארוך בעניין טעמי הקרבנות, בו הוא שולל תפישות שונות
ובעיקר את זאת של רמב"ם. עצמיות עמדתו זו נובעת בצורה ישירה לא מעקרונות פילוסופיים חוץ
מקראיים, אלא מיניקה ישירה מנוסח ומהות הכתוב. כלומר: הקריאה האוטונומית של הכתוב מולידה
תפישה רוחנית המתאימה עצמה לפשטה של תורה, דבר שיש לו השלכות רוחניות רחבות היקף.
הבחנה זו הינה עקרון בפירושו המשפיע על דרכי הפירוש דהיום – המבקש תורת אמת ילמדה קודם
כל לעצמה תוך דקדוק באותיותיה ופסוקיה, מבניה ולשונותיה, ורק לאחר מכן יעסוק בפעולת התרגום
למונחים המצויים בראשו והמתאימים לאישיותו ולציבור הכללי.
(האוושהה) שקיהה .י
מידות ההיקש עומדות בראש המידות שהתורה נדרשת בהם. קל וחומר הרי היא השוואה על בסיס
הגיוני, גזירה שווה על בסיס צורני ואילו בנין אב הינו היקש בעזרת משמעות רעיונית משותפת. כל
הפרשנים עסקו בהשוואת פרשיות ועניינים בדרכים רבות, ובכל אלה רד"צ אינו מחדש דבר.
אולם, יש נקודה המודגשת מאוד בהשוואה. כל השוואה בנויה משני מרכיבים עובדתיים. הראשון
שבהם הוא הבסיס להשוואה – ריה"ל ציין כבר שלא ניתן להשוות בין שכל האדם לבין שולחן, כיוון
שאין כל בסיס משותף להשוואה. הרבה דרשות לא משכנעות בנויות על השוואת תחומים שאין מקום
להשוואה ביניהם. רק לאחר הוכחת הבסיס המשותף ניתן וצריך לעמוד על המבחין והמבדיל.
אולם בכך לא תמה מלאכת ההשוואה, כיון שהיא דומה כעת לגוף בלי נשמה. נשמת ההשוואה היא
הסיבה שגרמה להבדלים שבין שתי הפרשיות שהוכח שיש להם בסיס משותף. זהו מקומו של התוכן
הרעיוני העומד בבסיס כל אחת מהפרשיות, וממנו נובעים כל פרטי הפרטים המרכיבים אותו, והשונים
בחלקם מהפרשה האחרת העומדת על בסיס אחר. רד"צ הופמן הדגיש בפירושו את חשיבות המשך
ההשוואה. כמעט ולא מצאנו אותו נעצר בציון הטכני של ההשוואה. ברוב רובם של המקומות ההשוואה
.הנממ הנושה התוחא תבצה ידי לע אקווד תאזו ,המות דע השרפה לש היוצמל ילכ ודיב תשמשמ
דוגמא: ההקבלה בין פרשת קדושים לעשרת הדברות מצויה כבר בחז"ל, והעסיקה פרשנים רבים
בציון המקבילות ואף במבניהם, ובמידה מסוימת אף בסיבות לכך. כך למשל פירושו של רש"י להבדל
שבסדור ההורים, "אביו ואמו", בין עשרת הדברים לפרשת קדושים. רד"צ כדרכו עוסק בסוגיה זו
שקבמש אלא ,הנושה הנבמה תא עבוקו תווצמה תא ההזמ אוהש יד אל .(חכ-זכ ,2) תיתטיש הרוצב
הוא אף את הסיבות לשוני זה, ואת המסקנות הרוחניות הניתנות ללמוד מהבחנה זו. בכך מציב רד"צ
את דרישת ההשוואה הנכונה: ממציאת הבסיס המשותף דרך הבחנת ההבדלים, עד למטרתה של
ההשוואה והיא השורש המבחין בין שתי הפרשיות המוקשות.
כאמור בריש הדברים, לא באנו לייחס את כל יסודות פירושו של רד"צ לו עצמו. ראשוני המפרשים,
חז"ל, רש"ר הירש ומלבי"ם עסקו ברוב רובם של הנושאים עליהם עמדנו. חשיבות פירוש רד"צ במובן
הדימ תמא הווהמ צ"דר .הרותל שוריפ תייחנה ידיל ולאה תודוסיה לכ תאבהב איה ותוא ונשפח ונאש
לפירוש פשט נכון בתורה המכוון לידי עומק פשוטו של מקרא, ולאור מידותיו ניתן לבחון את דרכי הפירוש
והמסקנות שנכתבו אחריו. טביעות אצבעותיו וענפיו הרוחניים ניכרים היטב לעוסקים בלימוד פשוטו של
מקרא, ומהווים כללים מחייבים להמשך לימוד הפן המיוחד הזה בתורה.