שבת פרק 9
מַתְנִיתִין. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מִנַּיִן לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שֶׁמְּטַמְּאָה בְּמַשָּׂא כְּנִדָּה? שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה ל) "תִּזְרֵם כְּמוֹ דָּוָה, צֵא תֹּאמַר לוֹ". מַה נִּדָּה מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא, אַף עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא. [גְּמָרָא]. אָמַר (רבא) [רַבָּה]: 'תִּזְרֵם' דְּאָמַר קְרָא, נַכְרִינְהוּ מִינָךְ כְּזָר, 'צֵא' תֹּאמַר לוֹ 'הִכָּנֵס' אַל תֹּאמַר לוֹ.
תְּנִינָן: (שופטים ח) "וַיָּשִׂימוּ לָהֶם בַּעַל בְּרִית לֵאלֹהִים" זֶה זְבוּב בַּעַל עֶקְרוֹן, מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד עָשָׂה דְּמוּת יִרְאָתוֹ, וּמַנִּיחָהּ בְּתוֹךְ כִּיסוֹ, כֵּיוָן שֶׁזּוֹכְרָהּ, מוֹצִיאָהּ מִתּוֹךְ כִּיסוֹ וּמְחַבְּקָהּ וּמְנַשְּׁקָהּ. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקַבְיָא: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ: סְפִינַת הַיַּרְדֵּן טְמֵאָה? מִפְּנֵי שֶׁטּוֹעֲנִין אוֹתָהּ בַּיַּבָּשָׁה וּמוֹרִידִין אוֹתָהּ לַמַּיִם. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: לְעוֹלָם אַל יִמְנַע אָדָם אֶת עַצְמוֹ מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ, וַאֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, שֶׁהֲרֵי כַּמָּה שָׁנִים נִשְׁנֵית מִשְׁנָה זוֹ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְלֹא נִתְגַּלָּה טַעְמָהּ, עַד שֶׁבָּא רַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקַבְיָא וּפֵרְשָׁהּ. אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: לְעוֹלָם אַל יִמְנַע אָדָם אֶת עַצְמוֹ מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ וּמִדִּבְרֵי תּוֹרָה, וַאֲפִלּוּ בִּשְׁעַת מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר יט) "זֹאת הַתּוֹרָה, אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת מִיתָה, תְּהֵא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מִתְקַיְּמִין, אֶלָּא, בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: "זֹאת הַתּוֹרָה, אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל". (גם בגיטין פרק הניזקין)
אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: (דברים יט) "לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ [אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשׁוֹנִים"]. גְּבוּל שֶׁגָּבְלוּ רִאשׁוֹנִים, לֹא תַּסִּיג. מַאי גָּבְלוּ רִאשׁוֹנִים? אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי (יונתן) [יוֹחָנָן: (מאי) דִּכְתִיב]: (בראשית לו) "אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי, יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ". אַטוּ כּוּלֵי עָלְמָא, יוֹשְׁבֵי רָקִיעַ נִינְהוּ? אֶלָּא, שֶׁהָיוּ בְּקִיאִים בִּישׁוּבָהּ שֶׁל אֶרֶץ, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: מְלֹא קָנֶה זֶה לְזַיִת, מְלֹא קָנֶה זֶה לִגְפָנִים, מְלֹא קָנֶה זֶה לִתְאֵנָה. וְ'חֹרִי' שֶׁמְּרִיחִין אֶת הָאָרֶץ. וְ'חִוִּי' אָמַר רַב פָּפָּא: שֶׁהָיוּ טוֹעֲמִים אֶת הָאָרֶץ כְּחִוְיָא. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: 'חֹרִי', שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּנֵי חוֹרִין מִנִּכְסֵיהֶן.
מַתְנִיתִין. מִנַּיִן לְפוֹלֶטֶת שִׁכְבַת זֶרַע בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי (שתהא) [שֶׁהִיא] טְמֵאָה? שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יט) "הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים". מִנַּיִן שֶׁמַּרְחִיצִין אֶת הַמִּילָה בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת? שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית לד) "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים". מִנַּיִן שֶׁקּוֹשְׁרִין לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית בְּרֹאשׁ שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ? שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה א) "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים, כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ". מִנַּיִן לְסִיכָה שֶׁהִיא כִּשְׁתִיָּה, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים? אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר, [שֶׁנֶּאֱמַר]: (תהלים קט) "וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ, וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו".
אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: מֹשֶׁה, בְּהַשְׁכָּמָה עָלָה, וּבְהַשְׁכָּמָה יָרַד. בְּהַשְׁכָּמָה עָלָה, דִּכְתִיב: (שמות לד) "וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר־סִינַי". בְּהַשְׁכָּמָה יָרַד, דִּכְתִיב: (שם יט) "לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ", מַקִּישׁ יְרִידָה לַעֲלִיָּה, מָה עֲלִיָּה, בְּהַשְׁכָּמָה, אַף יְרִידָה, בְּהַשְׁכָּמָה. [לָמָה לֵיהּ לְמֵימְרָא לְהוּ? וְהָא אָמַר רַב הוּנָא: יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים הֵן, וְאֵין מְשַׁמְּשִׁין מִטּוֹתֵיהֶן בַּיּוֹם. הָא אָמַר רָבָא: אִם הָיָה בַּיִת אָפֵל, מֻתָּר. וְאָמַר רָבָא, וְאִיתֵימָא רַב פָּפָּא: תַּלְמִיד חָכָם מַאֲפִיל בְּטַלִיתוֹ וּמֻתָּר. וְהָא טְבוּלֵי־יוֹם נִינְהוּ? אַבַּיֵּי בַּר רַבִּין וְרַב חֲנִינָא בַּר אַבִּין, דְּאַמְרֵי תַּרְוַיְהוּ: נִתְּנָה תּוֹרָה לִטְבוּל־יוֹם. יָתִיב מְרֵימַר וְקָאָמַר לָהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא. אָמַר לֵיהּ רַבִינָא לִמְרֵימַר: נִתְּנָה קָאָמַרְתְּ, אוֹ 'רְאוּיָה' קָאָמַרְתְּ? אָמַר לֵיהּ: 'רְאוּיָה' קָאֲמִינָא. וְלִיטְבְּלוּ בֵּינִי שִׁימְשֵׁי, וְלִיקַבְּלוֹ תּוֹרָה בֵּינִי שִׁימְשֵׁי! אָמַר רַבִּי יִצְחָק: (ישעיה מח) "לֹא מֵרֹאשׁ בַּסֶּתֶר דִּבַּרְתִּי". וְלִיטְבְּלוּ בְּצַפְרָא דְשַׁבְּתָא, וְלִיקַבְּלוּ תּוֹרָה בְּצַפְרָא דְּשַׁבְּתָא! אָמַר רַבִּי יִצְחָק: שֶׁלֹּא יְהֵא הַלָּלוּ הוֹלְכִין לְקַבֵּל תּוֹרָה, וְהַלָּלוּ הוֹלְכִין לִטְבִילָה]. תָּנוּ רַבָּנָן: בְּשִׁשִּׁי בַּחֹדֶשׁ נִתְּנוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת לְיִשְׂרָאֵל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּשִׁבְעָה בּוֹ. אָמַר רָבָא: דְּכוּלֵי עָלְמָא, בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אַתּוּ לְמִדְבַּר סִינַי, כְּתִיב הָכָא: (שמות יט) "בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינַי", וּכְתִיב הָתָם: (שם יב) "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים". מַה לְּהַלָּן רֹאשׁ חֹדֶשׁ, אַף כָּאן רֹאשׁ חֹדֶשׁ. וּדְכוּלֵי עָלְמָא, בְּשַׁבָּת נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, כְּתִיב הָכָא: (שמות כ) "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקָדְשׁוֹ", וּכְתִיב הָתָם: (שם יג) "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם: זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה" וְגוֹ'. מַה לְּהַלָּן בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם, אַף כָּאן בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם. כִּי פְּלִיגֵי, בִּקְבִיעָא דְּיַרְחָא, רַבִּי יוֹסֵי סָבַר: בְּחַד בְּשַׁבָּא אִיקְבַּע יַרְחָא, וּבְחַד בְּשַׁבָּא לָא אָמַר לְהוּ וְלָא מִידִי, מִשּׁוּם חוּלְשָׁא דְּאוֹרְחָא. בִּתְרֵי בְּשַׁבָּא אָמַר לְהוּ: (שם יט) "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים". בִּתְלָתָא (בשבא) אָמַר לְהוּ מִצְוַת הַגְבָּלָה, בְּאַרְבָּעָה עָבוּד פְּרִישָׁה. וְרַבָּנָן
סַבְרֵי: בִּתְרֵי בְּשַׁבָּא אִיקְבַּע יַרְחָא, בִּתְרֵי בְּשַׁבָּא לָא אָמַר לְהוּ וְלָא מִידִי, מִשּׁוּם חוּלְשָׁא דְּאוֹרְחָא, וּבִתְלָתָא אָמַר לְהוּ: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי". בְּאַרְבָּעָה, אָמַר לְהוּ מִצְוַת הַגְבָּלָה, בַּחֲמִשָּׁה, עָבוּד פְּרִישָׁה. מֵיתִיבִי: (שמות יט) "וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר", קַשְׁיָא לְרַבִּי יוֹסֵי. אָמַר לְךְ רַבִּי יוֹסֵי: יוֹם אֶחָד הוֹסִיף מֹשֶׁה מִדַּעְתּוֹ, דְּתַנְיָא: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים עָשָׂה מֹשֶׁה מִדַּעְתּוֹ, וְהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ. הוֹסִיף יוֹם אֶחָד מִדַּעְתּוֹ, וּפֵרַשׁ מִן הָאִשָּׁה, וְשִׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת. הוֹסִיף יוֹם אֶחָד מִדַּעְתּוֹ, מַאי דָּרַשׁ? "הַיּוֹם וּמָחָר", הַיּוֹם כְּמָחָר, מַה לְּמָחָר, לֵילוֹ עִמּוֹ, אַף הַיּוֹם, לֵילוֹ עִמּוֹ. וְלֵילְיָא דְּהָאִידְנָא נָפַק לֵיהּ, שְׁמַע מִינָהּ: תְּרֵי יוֹמֵי לְבַר מֵהָאִידְנָא. וּמְנָא לָן דְּהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמוֹ? דְּלָא שָׁרְיָא שְׁכִינָה עַד צַפְרָא דְּשַׁבְּתָא. וּפֵרַשׁ מִן הָאִשָּׁה, מַאי [דָּרַשׁ]? נָשָׂא קַל־וָחֹמֶר בְּעַצְמוֹ, אָמַר: וּמַה יִּשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא דִּבְּרָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם אֶלָּא שָׁעָה אַחַת, וְקָבַע לָהֶם זְמַן, אָמְרָה תּוֹרָה: (שם) "אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה". אֲנִי, שֶׁכָּל שָׁעָה וְשָׁעָה שְׁכִינָה מְדַבֶּרֶת עִמִּי, וְאֵינוֹ קוֹבֵעַ לִי זְמַן, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וּמְנָא לָן דְּהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יָדוֹ? דִּכְתִיב: (דברים ה) "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם", וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: "וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי". וְאִית דְּאַמְרֵי: (במדבר יב) "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ". שִׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת, מַאי דָּרַשׁ? אָמַר: וּמַה פֶּסַח שֶׁהוּא אֶחָד מִתַּרְיַ"ג מִצְווֹת, אָמְרָה תּוֹרָה: (שמות יב) "כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ", הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ [כָּאן], וְיִשְׂרָאֵל מוּמָרִים, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! וּמְנָא לָן דְּהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יָדוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: (שם לד) "אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ", וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ. תָּא שְׁמַע: (שם יט) "וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי", קַשְׁיָא לְרַבִּי יוֹסֵי. הָא אַמְרִינָן: יוֹם אֶחָד הוֹסִיף מֹשֶׁה מִדַּעְתּוֹ.
תַּנְיָא: (שמות יט) "וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'", וּכְתִיב: "וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'". מָה אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה? וּמָה אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל? וּמָה אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְמֹשֶׁה? וּמָה הֵשִׁיב מֹשֶׁה לִפְנֵי הַגְּבוּרָה? זוֹ מִצְוַת הַגְבָּלָה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי אוֹמֵר: בִּתְחִלָּה פֵּרַשׁ עָנְשָׁהּ, דִּכְתִיב: "וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה", דְּבָרִים שֶׁמְּשַׁבְּבִין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם. וְלִבְסוֹף פֵּרַשׁ מַתַּן שְׂכָרָהּ, דִּכְתִיב: "וַיַּגֵּד מֹשֶׁה", דְּבָרִים שֶׁמּוֹשְׁכִין לִבּוֹ שֶׁל אָדָם כְּאַגָּדָה. וְאִיכָּא דְּאַמְרֵי: בִּתְחִלָּה פֵּרַשׁ מַתַּן שְׂכָרָהּ, דִּכְתִיב: "וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה", דְּבָרִים שֶׁמְּשִׁיבִין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם, וְלִבְסוֹף פֵּרַשׁ עָנְשָׁהּ, דִּכְתִיב: "וַיַּגֵּד מֹשֶׁה", דְּבָרִים שֶׁקָּשִׁין לְאָדָם כְּגִידִין. תָּא שְׁמַע: 'שִׁשִּׁי' שִׁשִּׁי בַּחֹדֶשׁ, שִׁשִּׁי בְּשַׁבָּת, קַשְׁיָא לְרַבָּנָן. הָא נַמִּי רַבִּי יוֹסֵי הִיא. 'שִׁשִּׁי', לְמַאי? רָבָא אָמַר: לַחֲנָיָתָן. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: לְמַסָּעָן. וְקָא מִיפְלְגֵי בְּ'שַׁבָּת־דְּמָרָה', דִּכְתִיב: (דברים ה) "כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ", וְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ, בְּמָרָה. מַר סָבַר: אַ'שַׁבָּת' אִיפְקוּד, אַ'תְּחוּמִין' לָא אִיפְקוּד, וּמַר סָבַר: אַ'תְּחוּמִין' נַמִּי אִיפְקוּד.
תָּא שְׁמַע: נִיסָן שֶׁבּוֹ יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שָׁחֲטוּ פִּסְחֵיהֶם, וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יָצְאוּ, וְלָעֶרֶב לָקוּ בְּכוֹרוֹת. 'לָעֶרֶב', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא, מִבָּעֶרֶב לָקוּ בְּכוֹרוֹת, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם, חֲמִשָּׁה בְּשַׁבָּת הָיָה. מִדַּחֲמִיסָר בְּנִיסָן, חֲמִשָּׁה בְּשַׁבָּת, רֵישׁ יַרְחָא דְּאִיָּר, שַׁבְּתָא, וְרֵישׁ יַרְחָא דְּסִיוָן, חַד בְּשַׁבָּת, קַשְׁיָא לְרַבָּנָן! אַמְרֵי לָךְ רַבָּנָן: אִיָּר דְּהַהוּא שַׁתָּא, עַבּוּרֵי עַבְּרוּהָ. *)תָּא שְׁמַע: (שמות מ) "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן". תָּנָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם נָטַל עֶשֶׂר עֲטָרוֹת; רִאשׁוֹן לְמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, רִאשׁוֹן לַנְּשִׂיאִים, רִאשׁוֹן לַכְּהֻנָּה, רִאשׁוֹן לַעֲבוֹדָה, רִאשׁוֹן לִירִידַת הָאֵשׁ, רִאשׁוֹן לַאֲכִילַת קָדָשִׁים, רִאשׁוֹן לִשְׁכּוֹן שְׁכִינָה, רִאשׁוֹן לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל, רִאשׁוֹן לְאִסּוּר הַבָּמוֹת, רִאשׁוֹן לָחֳדָשִׁים. וּמִדְּרֵישׁ יַרְחָא דְּנִיסָן דְּהַאִי שַׁתָּא, חַד בְּשַׁבָּא, דְּאֶשְׁתָּקַד, אַרְבָּעָה בְּשַׁבָּא, דְּתַנְיָא: אֲחֵרִים אוֹמְרִים: אֵין בֵּין עֲצֶרֶת לַעֲצֶרֶת, וְאֵין בֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֶלָּא אַרְבָּעָה יָמִים בִּלְבָד. וְאִם הָיְתָה שָׁנָה מְעֻבֶּרֶת, חֲמִשָּׁה. הֲוָה לֵיהּ, רֵישׁ יַרְחָא דְּאִיָּר, מַעֲלֵי שַׁבְּתָּא, וְרֵישׁ יַרְחָא דְּסִיוָן, שַׁבְּתָא. קַשְׁיָא, בֵּין לְרַבִּי יוֹסֵי בֵּין לְרַבָּנָן! לְרַבִּי יוֹסֵי, שִׁבְעָה חֲסֵרִין עָבוּד. לְרַבָּנָן, שְׁמוֹנָה חֲסֵרִים עָבוּד. [תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא בְּסֵדֶר עוֹלָם: נִיסָן שֶׁבּוֹ יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שָׁחֲטוּ פִּסְחֵיהֶן, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יָצְאוּ, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם, עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה. וּמִדְּרֵישׁ יַרְחָא דְּנִיסָן, עֶרֶב שַׁבָּת, רֵישׁ יַרְחָא דְּאִיָּר, חַד בְּשַׁבָּא, וְסִיוָן בִּתְרֵי בְּשַׁבָּא. קַשְׁיָא לְרַבִּי יוֹסֵי! אָמַר לְךָ רַבִּי יוֹסֵי: הָא מַנִי? רַבָּנָן הִיא. תָּא שְׁמַע: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בַּשֵּׁנִי עָלָה מֹשֶׁה וְיָרַד, בַּשְּׁלִישִׁי עָלָה וְיָרַד, בָּרְבִיעִי יָרַד וְשׁוּב לֹא עָלָה. וּמֵאַחַר שֶׁלֹּא עָלָה, מֵהֵיכָן יָרַד? אֶלָּא: בָּרְבִיעִי עָלָה וְיָרַד, בַּחֲמִשִּׁי בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן, בַּשִּׁשִּׁי לֹא הָיָה לוֹ פְּנַאי. מַאי לָאו מִשּׁוּם תּוֹרָה, לֹא מִשּׁוּם טֹרַח שַׁבָּת].
דָּרַשׁ הַהוּא גְלִילָאָה עֲלֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא: בְּרִיךְ רַחֲמָנָא, דִּיהַב אוֹרְיָן תְּלִיתָאִי, לְעַם תְּלִיתָאִי, עַל יַד תְּלִיתָאִי, בְּיוֹם תְּלִיתָאִי, בְּיַרְחָא תְּלִיתָאִי. כְּמַאן? כְּרַבָּנָן. (שמות יט) "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר", אָמַר רַבִּי אַבְדִּימִי בַּר חָמָא [בַּר חָסָא]: מְלַמֵּד, שֶׁכָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם אֶת הָהָר כְּגִיגִית, וְאָמַר לָהֶם: אִם אַתֶּם מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה, מוּטָב. וְאִם לָאו, שָׁם תְּהֵא קְבוּרַתְכֶם. אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: מִכָּאן, מוֹדָעָא רַבָּה לְאוֹרַיְתָא. אָמַר רָבָא: אַף עַל פִּי כֵן, הָדוּר קִבְּלוּהָ בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, דִּכְתִיב: (אסתר ט) "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים" קִיְּמוּ מַה שֶּׁקִּבְּלוּ כְּבָר.
אָמַר חִזְקִיָּה: מַאי דִּכְתִיב: (תהלים עו) "מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין, אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה", אִם 'יָרְאָה' לָמָּה 'שָׁקָטָה'? וְאִם 'שָׁקָטָה' לָמָּה 'יָרְאָה'? אֶלָּא, בִּתְחִלָּה 'יָרְאָה', וְלִבְסוֹף 'שָׁקָטָה'. וְלָמָּה יָרְאָה? כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב: (בראשית א) "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי", הֵ"א יְתֵרָה לָמָּה לִי? מְלַמֵּד, שֶׁהִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, וְאָמַר לָהֶם: אִם יִשְׂרָאֵל מְקַבְּלִין אֶת הַתּוֹרָה, אַתֶּם מִתְקַיְּמִין. וְאִם לָאו, אֲנִי מַחֲזִיר אֶתְכֶם לְתֹהוּ וָבֹהוּ.
דָּרַשׁ רַבִּי סִימָאִי: בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל 'נַעֲשֶׂה' לְ'נִשְׁמָע', בָּאוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׁרָאֵל קָשְׁרוּ לוֹ שְׁנֵי כְּתָרִים, אֶחָד כְּנֶגֶד 'נַעֲשֶׂה', וְאֶחָד כְּנֶגֶד 'נִשְׁמָע'. וְכֵיוָן שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, יָרְדוּ מֵאָה וְעֶשְׂרִים רִבּוֹא מַלְאֲכֵי חַבָּלָה, וּפְרָקוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות לג) "וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב". אָמַר רַב חָמָא בַּר חֲנִינָא: בְּחוֹרֵב טָעֲנוּ, בְּחוֹרֵב פָּרְקוּ.
בְּחוֹרֵב טָעֲנוּ, כִּדְאַמְרִינָן. בְּחוֹרֵב פָּרְקוּ, דִּכְתִיב: "וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל" וְגוֹ'. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְכֻלָּן, זָכָה מֹשֶׁה וּנְטָלָן, דְּסָמִיךְ לֵיהּ: (שמות לג) "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל". אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָן לָנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה לה) "וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה", שִׂמְחָה שֶׁמֵּעוֹלָם, עַל רֹאשָׁם. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל 'נַעֲשֶׂה' לְ'נִשְׁמָע', יָצְתָה בַּת־קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: מִי גִלָּה לְבָנַי רָז זֶה, שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ? דִּכְתִיב: (תהלים קג) "בָּרְכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי־כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ, לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ". בְּרֵישָׁא 'עֹשֵׂי', וְהָדַר 'לִשְׁמֹע'.
אָמַר רַב חָמָא בַּר חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב: (שה"ש ב) "כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר" וְגוֹ', לָמָּה נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְתַפּוּחַ? לוֹמַר לְךָ: מַה תַּפּוּחַ זֶה, פִּרְיוֹ קוֹדֵם לְעָלָיו, אַף יִשְׂרָאֵל, הִקְדִּימוּ נַעֲשֶׂה לְנִשְׁמָע. הַהוּא צְדוּקִי, דְּחַזְיֵיה לְרָבָא, דְּקָא מְעַיֵּין בִּשְׁמַעְתָּא, וְיָתְבָא אֶצְבְּעָתָא דְּיָדֵיהּ תּוּתֵי כַּרְעֵייהּ, וְקָא מַיִיץ בְּהוּ, וְקָא מַבְעָן אֶצְבְּעָתֵיהּ דָּמָא. אָמַר לֵיהּ: עַמָּא (פחוזא) [פְּזִיזָא], דְּקַדְמִיתוּ (פומא לאודניה) [פּוּמַיְכוּ לְאוּדְנַיְכוּ], אַכַּתִּי בְּפַחֲזוּתַיְכוּ קַיְמִיתוּ. בְּרֵישָׁא אִיבָּעִי לְכוּ לְמִשְׁמַע, אִי מָצִיתוּ, קַבְּלִיתוּ, וְאִי לָא, לָא קַבְּלִיתוּ! אָמַר לֵיהּ: אַנָן, דְּסַגִּינָן בִּשְׁלֵמוּתָא, כְּתִיב בָּן: (משלי יא) "תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם". הַנָךְ אִנְּשֵׁי, דְּסָגָן בַּעֲלִילוּתָא, כְּתִיב בְּהוּ: (שם) "וְסֶלֶף בֹּגְדִים יְשָׁדֵּם".
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב: (שה"ש ד) "לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה, לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ". בִּתְחִלָּה, "בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ", לִכְשֶׁתַּעֲשִׂי, "בִּשְׁתֵּי עֵינַיִךְ". אָמַר עוּלָא: עֲלוּבָה כַּלָּה מְזַנָּה מִתּוֹךְ חֻפָּתָהּ. אָמַר רַב מָרִי בְּרָהּ דְּבַת שְׁמוּאֵל: מַאי קְרָא? (שם א) "עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ, נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ". אָמַר רַב: וַעֲדַיִן חֲבִיבוּתָא הִיא גַּבָּן, דִּכְתִיב: "נָתַן", וְלָא כְּתִיב: "הִסְרִיחַ".
תָּנוּ רַבָּנָן: הַנֶּעֱלָבִים וְאֵינָם עוֹלְבִים, שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִים, עוֹשִׂים מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים, עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: (שופטים ה) "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ". אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: (תהלים סח) "ה' יִתֶּן אֹמֶר הַמְבַשְּׂרוֹת צָבָא רָב", כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַגְּבוּרָה, נֶחֱלַק לְשִׁבְעִים לְשׁוֹנוֹת. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: (ירמיה כג) "וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע", מַה פַּטִּישׁ זֶה נֶחֱלָק לְכַמָּה נִיצוֹצוֹת, אַף כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נֶחֱלַק לְשִׁבְעִים לְשׁוֹנוֹת. אָמַר רַב חֲנַנְאֵל בַּר פָּפָּא: מַאי דִּכְתִיב: (משלי ח) "שִׁמְעוּ, כִּי נְגִידִים אֲדַבֵּר", לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִבְרֵי תּוֹרָה כְּנָגִיד? לוֹמַר לְךָ: מַה נָּגִיד זֶה, יֵשׁ בּוֹ לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה, יֵשׁ בּוֹ לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת. הַיְנוּ דְּאָמַר רָבָא: לַמַּיְמִינִים בָּהּ, סַמָא דְּחַיֵּי, לַמַּשְׂמְאִילִים בָּהּ, סַמָא דְּמוֹתָא. דָּבָר אַחֵר: "נְגִידִים", כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, קוֹשְׁרִים לוֹ שְׁנֵי כְּתָרִים. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי דִּכְתִיב: (שה"ש א) "צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין", אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּצֵר וּמֵמֵר לִי דּוֹדִי, "בֵּין שָׁדַי יָלִין" . (שם) "אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי", מִי שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ, מְכַפֵּר לִי עַל *)עֲוֹן גְּדִי שֶׁכָּרַמְתִּי לִי. מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי 'כַּרְמֵי', לִישְׁנָא (דמכבש) [דְּמִכְנִישׁ] הוּא? אָמַר מַר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: כְּדִתְנָן: כִּסֵּא שֶׁל כּוֹבֵס, שֶׁכּוֹרְמִין עָלָיו אֶת הַכֵּלִים. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֵּן לֵוִי: מַאי דִּכְתִיב: (שיר ה) "לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם", כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נִתְמַלֵּא כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּשָׂמִים. וְכֵיוָן שֶׁמִּדִּבּוּר רִאשׁוֹן נִתְמַלֵּא, דִּבּוּר שֵׁנִי לְהֵיכָן הָלַךְ? הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוּחַ מֵאוֹצְרוֹתָיו, וְהָיָה מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר", אַל תִּקְרִי 'שׁוֹשַׁנִּים', אֶלָּא 'שֶׁשּׁוֹנִים'. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יָצְתָה נִשְׁמָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ". וּמֵאַחַר שֶׁמִּדִּבּוּר רִאשׁוֹן יָצְאָה נִשְׁמָתָן, דִּבּוּר שֵׁנִי הֵיאַךְ קִבְּלוּ? הוֹרִיד טַל שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ מֵתִים, וְהֶחֱיָה אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים סח) "גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים נַחֲלָתְךָ וְנִלְאָה אַתָּה כוֹנַנְתָּהּ". וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חָזְרוּ יִשְׂרָאֵל לַאֲחוֹרֵיהֶם שְׁנֵים עָשָׂר מִיל, וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְדַדִּין אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן". אַל תִּקְרִי 'יִדֹּדוּן', אֶלָּא 'יְדַדּוּן'.
וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַה לִּילוּד אִשָּׁה בֵּינֵינוּ? אָמַר לָהֶם: לְקַבֵּל הַתּוֹרָה בָּא. אָמְרוּ לְפָנָיו: חֶמְדָּה גְּנוּזָה, שֶׁגְּנוּזָה לְךָ (מששת ימי בראשית) תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת, קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, אַתָּה מְבַקֵּשׁ לִתְּנָהּ לְבָשָׂר וָדָם"? (תהלים ח) "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ?" (שם) "ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם". אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: הַחֲזֵר לָהֶם תְּשׁוּבָה! אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁמָּא יִשְׂרְפוּנִי בְּהֶבֶל שֶׁבְּפִיהֶם. אָמַר לוֹ: אֱחֹז בְּכִסֵּא כְּבוֹדִי וְהַחֲזֵר לָהֶם תְּשׁוּבָה. שֶׁנֶּאֱמַר: (איוב כו) "מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּה פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ". וְאָמַר רַבִּי (תנחום) [נַחוּם]: מְלַמֵּד שֶׁפֵּרַשׂ שַׁדַּי מִזִּיו שְׁכִינָתוֹ וַעֲנָנוֹ עָלָיו. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תּוֹרָה שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לִי, מַה כְּתִיב בָּהּ? (שמות כ) "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". אָמַר לָהֶם: לְמִצְרַיִם יְרַדְתֶּם? לְפַרְעֹה הִשְׁתַּעְבַּדְתֶּם? תּוֹרָה, לָמָּה תְּהֵא לָכֶם? שׁוּב, מַה כְּתִיב בָּה? (שם) "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים". בֵּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אַתֶּם שְׁרוּיִים, שֶׁעוֹבְדִין עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים? שׁוּב, מַה כְּתִיב בָּהּ? (שם) "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ". כְּלוּם אַתֶּם עוֹשִׂים מְלָאכָה, שֶׁאַתֶּם צְרִיכִין שְׁבוּת? שׁוּב, מַה כְּתִיב בָּהּ? (שם) "לֹא תִשָּׂא". מַשָּׂא וּמַתָּן יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? שׁוּב, מַה כְּתִיב בָּהּ? (שם) "כַּבֵּד אֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֶּךָ". אָב וָאֵם יֵשׁ לָכֶם? שׁוּב, מַה כְּתִיב בָּהּ? (שם) "לֹא תִרְצַח, לֹא תִנְאָף, לֹא תִגְנֹב". קִנְאָה יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? יֵצֶר הָרַע יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? מִיָּד, הוֹדוּ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים ח) "ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ" וְגוֹ', וְאִלּוּ "תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם", לָא כְּתִיב.
מִיָּד, כָּל אֶחָד וְאֶחָד נַעֲשָׂה לוֹ אוֹהֵב, וּמָסַר לוֹ דָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים סח) "עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי, לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם". בִּשְׂכַר שֶׁקְּרָאוּךָ 'אָדָם' לָקַחְתָ מַתָּנוֹת. וְאַף מַלְאַךְ־הַמָּוֶת מָסַר לוֹ דָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר יז) "וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם". וְאוֹמֵר: (שם) "וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים" וְגוֹ'. אִי לָאו דְּאָמַר לֵיהּ, מְנָא הֲוָה יָדַע? וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד מֹשֶׁה מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּא שָׂטָן וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תּוֹרָה הֵיכָן הִיא? אָמַר לֵיהּ: נְתַתִּיהָ לָאָרֶץ. הָלַךְ אֵצֶל אֶרֶץ, אָמַר לָהּ: תּוֹרָה הֵיכָן הִיא? אָמְרָה לֵיהּ: (איוב כח) "אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ" וְגוֹ'. הָלַךְ אֵצֶל יָם, וְאָמַר לֵיהּ: "אֵין עִמָּדִי". הָלַךְ אֵצֶל תְּהוֹם, וְאָמַר לֵיהּ: "אֵין בִּי", שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "תְּהוֹם אָמַר: לֹא בִי הִיא, וְיָם אָמַר: אֵין עִמָּדִי וְגוֹ', אֲבַדּוֹן וּמָוֶת אָמְרוּךּ בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ שִׁמְעָהּ". חָזַר וְאָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חִפַּשְׂתִּיהָ בְּכָל הָאָרֶץ, וְלֹא מְצָאתִיהָ. אָמַר לֵיהּ: לֵךְ אֵצֶל בֶּן עַמְרָם. הָלַךְ אֵצֵל מֹשֶׁה, וְאָמַר לֵיהּ: תּוֹרָה שֶׁנָּתַן לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֵיכָן הִיא? אָמַר לֵיהּ: וְכִי מָה אֲנִי, שֶׁנָּתַן לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹרָה? אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: בַּדַּאי אַתָּה? אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, חֶמְדָּה גְּנוּזָה יֵשׁ לְךָ, שֶׁאַתָּה מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּהּ בְּכָל יוֹם, אֲנִי אַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמִי? אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: הוֹאִיל וְמִעַטְתָּ עַצְמְךָ, תִּקָּרֵא עַל שִׁמְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: (מלאכי ג) "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי" וְגוֹ'. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם, מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהָיָה קוֹשֵׁר *)כְּתָרִים לָאוֹתִיּוֹת. אָמַר לֵיהּ: מֹשֶׁה, אֵין שָׁלוֹם בְּעִירְךָ? אָמַר לְפָנָיו: כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד שֶׁנּוֹתֵן שָׁלוֹם לְרַבּוֹ? אָמַר לֵיהּ: הָיָה לְךָ לְעָזְרֵנִי. מִיָּד אָמַר לוֹ: (במדבר יד) "וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ ה' כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ".
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֵּן לֵוִי: מַאי דִּכְתִיב: (שמות לב) "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה", אַל תִּקְרִי: 'בֹּשֵׁשׁ', אֶלָּא, "בָּאוּ שֵׁשׁ". בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם, אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: לְסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ אֲנִי בָּא. לְסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם, בָּא שָׂטָן וְעִרְבֵּב אֶת הָעוֹלָם. אָמַר לָהֶם: מֹשֶׁה רַבְּכֶם, הֵיכָן הוּא? אָמְרוּ לוֹ: עָלָה לַמָּרוֹם. אָמַר לָהֶם: 'בָּאוּ שֵׁשׁ', וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלָיו. 'מֵת', וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלָיו. הֶרְאָה לָהֶם דְּמוּת מִטָּתוֹ. וְהַיְנוּ דְּקָאָמְרוּ לֵיהּ לְאַהֲרֹן: (שם) "כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ" וְגוֹ'.
אָמַר לֵיהּ הַהוּא מֵרַבָּנָן לְרַב כַּהֲנָא: מִי שְׁמִיעַ לָךְ מַאי "הַר־סִינַי"? אָמַר לֵיהּ: הַר שֶׁנַּעֲשׂוּ בּוֹ נִסִּים לְיִשְׂרָאֵל. "הַר נִיסָאִי" מִיבָּעִי לֵיהּ! אֶלָּא: הַר שֶׁנַּעֲשָׂה בּוֹ סִימָן טוֹב לְיִשְׂרָאֵל. "הַר סִימָנָאִי" מִיבָּעִי לֵיהּ! אָמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא לָא שְׁכִיחַת קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, דִּמְעַיְּנֵי בְּאַגַּדְתָּא דְּרַב חִסְדָּא (ורבא) [וְרַבָּה] בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא, דְּאַמְרֵי תַּרְוַיְהוּ: מַאי "הַר־סִינַי"? הַר שֶׁיָּרְדָה שִׂנְאָה לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים עָלָיו. וְהַיְנוּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת יֵשׁ לוֹ: "מִדְבַּר צִין" שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל עָלָיו. "מִדְבַּר קָדֵשׁ" שֶׁנִּתְקַדְּשׁוּ יִשְׂרָאֵל עָלָיו. "מִדְבַּר קְדֵמוֹת" שֶׁנִּתְּנָה קְדוּמָה עָלָיו. "מִדְבַּר פָּארָן" שֶׁפָּרוּ וְרָבוּ עָלָיו יִשְׂרָאֵל. "מִדְבַּר סִינַי" שֶׁיָּרְדָה שִׂנְאָה לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים עָלָיו. וּמַה שְּׁמוֹ? "חוֹרֵב" שְׁמוֹ. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אַבָּהוּ, דְּאָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: "הַר־סִינַי" שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא "הַר חוֹרֵב"? שֶׁיָּרְדָה חֻרְבָּה לַגּוֹיִם עָלָיו.
[מִשְׁנָה. מִנַּיִן שֶׁקּוֹשְׁרִין לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית בְּרֹאשׁ שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ? שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה א) "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים" וְגוֹ'. גְּמָרָא. 'כַּשָּׁנִים'? 'כַּשָּׁנִי' מִיבָּעִי לֵיהּ! אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים הַלָּלוּ, שֶׁסְּדוּרוֹת וּבָאוֹת מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית וְעַד עַכְשָׁיו, כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: (ישעיה א) "לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה, יֹאמַר ה'". 'לְכוּ נָא'? 'בּוֹאוּ נָא' מִיבָּעִי לֵיהּ! 'יֹאמַר הַשֵּׁם'? 'אָמַר הַשֵּׁם' מִבָּעִי לֵיהּ! לֶעָתִיד לָבוֹא, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: לְכוּ נָא אֵצֶל אֲבוֹתֵיכֶם, וְיוֹכִיחוּ אֶתְכֶם! וְיֹאמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵצֶל מִי נֵלֵךְ? אֵצֶל אַבְרָהָם, שֶׁאָמַרְתָּ לוֹ: (בראשית טו) "יָדֹעַ תֵּדַע", וְלֹא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֵינוּ? אֵצֶל יִצְחָק, שֶׁבֵּרַךְ אֶת עֵשָׂו: (שם כז) "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד", וְלֹא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֵינוּ? אֵצֶל יַעֲקֹב, שֶׁאָמַרְתָּ לוֹ: (שם מו) "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה", וְלֹא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֵינוּ? אֵצֶל מִי נֵלֵךְ? עַכְשָׁיו: "יֹאמַר ה'"! אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוֹאִיל וּתְלִיתֶם עַצְמְכֶם בִּי, "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים, כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ"! אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב: (ישעיה סג) "כִּי אַתָּה אָבִינוּ, כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ, וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ, אַתָּה ה' אָבִינוּ גֹּאֲלֵנוּ" וְגוֹ'. לֶעָתִיד לָבוֹא, אוֹמֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: בָּנֶיךָ חָטְאוּ [לִי]. אוֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִמָּחוּ עַל קְדֻשַּׁת שְׁמֶךָ. אָמַר: אֵימָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב, דַּהֲוָה לֵיהּ צַעַר גִּדּוּל בָּנִים, אֶפְשָׁר דְּבָעִי רַחֲמֵי עֲלַיְהוּ. אָמַר לֵיהּ: בָּנֶיךָ חָטְאוּ, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִמָּחוּ עַל קְדֻשַּׁת שְׁמֶךָ. אָמַר: *)) לָא בְּסָבֵי טַעְמָא, וְלָא בְּדַרְדְּקֵי עֵצָה. אָמַר לֵיהּ לְיִצְחָק: בָּנֶיךָ חָטְאוּ [לִי]. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, 'בָּנַי' וְלֹא 'בָּנֶיךָ'? בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ לְפָנֶיךָ 'נַעֲשֶׂה' לְ'נִשְׁמָע', קָרָאתָ לָהֶם: (שמות ד) "בְּנִי בְכֹרִי". עַכְשָׁיו 'בָּנַי' וְלֹא 'בָּנֶיךָ'? וְעוֹד, כַּמָּה חָטְאוּ? כַּמָּה שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם, שִׁבְעִים שָׁנָה. דַּל עֶשְׂרִים, דְּלָא עָנַשְׁתְּ עֲלַיְהוּ, פָּשׁוּ לְהוּ חַמְשִׁין. דַּל עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה דְּלֵילְוָותָא, פָּשׁוּ לְהוּ עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה, דַּל תַּרְתֵּי סְרֵי וּפַלְגָּא דִּצְלוּיֵי, וּמֵיכַל, וּדְבֵית הַכִּסֵּא, פָּשׁוּ לְהוּ תַּרְתֵּי סְרֵי וּפַלְגָּא. אִם אַתָּה סוֹבֵל אֶת כֻּלָּם, מוּטָב. וְאִם לָאו, פַּלְגָא עָלַי וּפַלְגָּא עֲלָךְ. וְאִם תֹּאמַר: כּוּלְּהוּ עָלַי, הָא קְרִיבִית נַפְשִׁי קַמָּךְ. פָּתְחוּ וְאָמְרוּ: (כי) "אַתָּה אָבִינוּ". אוֹמֵר לָהֶם יִצְחָק: עַד שֶׁאַתֶּם מְקַלְּסִין לִי, קַלְּסוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמַחְוִי לְהוֹן יִצְחָק, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעֵינַיְהוּ. מִיָּד, נוֹשְׂאִים עֵינֵיהֶם לַמָּרוֹם וְאוֹמְרִים: (ישעיה סג) "אַתָּה ה' אָבִינוּ גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ". אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רָאוּי הָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ לֵירֵד לְמִצְרַיִם בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, אֶלָּא שֶׁזְּכוּתוֹ גָרְמָה לוֹ, דִּכְתִיב: (הושע יא) "בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם, בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה, וָאֶהְיֶה לָהֶם כִּמְרִימֵי עֹל עַל לְחֵיהֶם וְאַט אֵלָיו אוֹכִיל".
תָּנוּ רַבָּנָן: [הָאוֹמֵר]: הֲרֵי עָלַי בַּרְזֶל, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: לֹא יִפְחֹת מֵאַמָּה עַל אַמָּה. לְמַאי חַזְיָא? אָמַר רַב יוֹסֵף: לְכַלְיָא עוֹרֵב. וְאִיכָּא דְּאַמְרֵי, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: לֹא יִפְחֹת מִכַּלְיָא עוֹרֵב, וְכַמָּה? אָמַר רַב יוֹסֵף: אַמָּה עַל אַמָּה.
גנזי המלך
דף פב
הוא עסיק בחיי דברייתא, ואת אמרת במילי דעלמא? כל שכן זיל לגביה – [מהו לשון "כל שכן", והרי דיבורי תורה עדיפים מדיבורי בריאות. אלא ודאי נכללו בעצות הבריאות גם כן הדרכות תורניות] – בן יהוידע [אמר המלקט: עיין "עין איה", ברכות, פרק ו פסקאות כט-ל ובפירושיו לשאר הנהגות בריאות של חז"ל]
ע"ז מטמאה – מאור ישראל
דף פג
בעל זבוב אלהי עקרון – [כי עובדי ע"ז נוהים אחרי שפלות ופחיתות] – אגדות א' 43
אל ימנע אדם א"ע מבית המדרש אפילו בשעת מיתה – [מפני שהתורה אינה תלויה בגשמי, אין טעם לעזוב לימודה מפני שמתקרב זמן הפסקת הגשמיות] – אגדות א' 43
אדם כי ימות באהל – [אין לתורה קיום אצל האדם כי אם בסילוק הגשמיות] – נתיב א' 13 (תורה, ג)
אדם כי ימות באהל – [הענין שישים כל עוה"ז בעיניו כאוהל בלבד] – פרי צדיק (ח"ד 32 שבועות א')
אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה – [כי התורה והגוף הם ב' הפכים] – מהר"ל, דרשה על התורה 16; אגדות א' 43; אגדות ב' 118; נצח 46 פ"ז; דרך חיים 181 (פ"ד, הוי ממעט בעסק); 281, 290
אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט, יד) – [דרשו כאן כי היה צ"ל "זאת תורת האדם"] – מהרש"א על גיטין נז ע"ב
מי שממית א"ע באהלה של תורה – הנצי"ב, במדבר יט, יד
מי שממית א"ע באהלה של תורה – משך חכמה (בראשית כב, יט)
מי שממית א"ע באהלה של תורה – תורה תמימה, במדבר יט, יד ס"ק מג; תוספת ברכה, במדבר יט, יד
אדם כי ימות באהל – [הענין שישים כל עוה"ז בעיניו כאוהל בלבד] – פרי צדיק (ח"ד 32 שבועות א')
ע"ע ברכות סג ע"ב; גיטין נז ע"ב
דף פה
למה נקראו חוי, טועמים כנחש – גר"א על דברי הימים א' (א, יג)
דף פו
ת"ח מאפיל בטליתו – [השכל נמשל לאור. ואין לו לראות ערות דבר. וטעם ההבדל מה בין ת"ח לעם הארץ] – אגדות ד' 155
בששה בחודש ניתנו י' דברות – מהר"ל, תפארת ישראל, 81-83 (פרק כז)
בחודש השלישי, ראש חודש – תוספת ברכה, שמות יט, א ד"ה ועיין במסכת שבת
בשבת ניתנה תורה – עיקרים ב, יא
בשבת ניתנה תורה – [כי בשבת מתחברים תורה וישראל] – דרך חיים 14 (סוף ההקדמה); – [שלא יאמר אדם כשם שיש הפסקה לעמל ימות חול, כך יש הפסקה לתורה] – (פרק ב', "אם למדת תורה הרבה" 86)
בשבת ניתנה תורה – [מובא במדרש שחששה התורה כי בבוא ישראל לארץ ישראל, זה ירוץ לכרמו וזה לפרדסו, תורה מה תהא עליה? ענה לה ה' שביום השבת יעסקו בתורה. ולכן לרמוז כאן כי עיקר ההתקדמות וההישגים בלימוד הוא בשבת, ניתנה תורה בתחילה דוקא בשבת] – מראית העין
דף פז
ג' דברים עשה משה מדעתו – ריטב"א
ג' דברים עשה משה מדעתו – של"ה דף קצח (סוף מסכת שבועות)
ג' דברים עשה משה מדעתו – מהר"ל, גור אריה, שמות יט, כו
משה הוסיף יום א' מדעתו – [מצד אחד זה קל וחומר מהתורה, ומצד שני זה חידוש ע"י משה. כי ה' הכין לו מראש את הרמז בתורה שידע כיצד לדרוש. ואין בדבריו תוספת, אלא פירוש וביאור] – מהר"ל, גור אריה, שמות יט, טו (מהד' מכון ירושלים, פסקא כ, עמ' עב-עז)
עביד הגבלה ופרישה – מהר"ל, גור אריה, שמות כד, ג
שבר את הלוחות – ריטב"א
ואתה פה עמוד עמדי – מו"נ ח"א, פרק יג. ע"ע מו"נ ח"ב פרק לו (=חוש המישוש, חרפה היא לנו). רמב"ם, הל' יסודי התורה פ"ז ה"ו
ואתה פה עמוד עמדי – [חז"ל דרשו פסוק זה לענין פרישה מהאשה, מפני מלת "עמדי", כי כפשוטו היה דילכתב "אתה פה עמוד". אבל "עמדי" זה מנותק מהחומריות] – מהרש"א ד"ה ומניין דאסכים
"אשר שברת", יישר כחך ששברת – [דרשו כך כי כל הביטוי "אשר שברת" הוא כמיותר וללא צורך כי די לומר לו "וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים" (שמות לד, א)] – מהרש"א על יבמות סב ע"א
יישר כח אשר שברת – ר"מ אלשיך (שמות יט, א)
יישר כח אשר שברת – תורת חיים על ב"ב דף יד ד"ה יישר כחך
יישר כח אשר שברת – הנצי"ב, שמות לד, א
יישר כח אשר שברת – תורה תמימה, שמות לד, א (ס"ק ב)
תחילה פירש עונשה של תורה – [ביאור ב' השיטות, אם טוב להתחיל ברע או בטוב] – אגדות א' 43
קשים כגידים – מהר"ל, גור אריה, שמות יט, ג
אותו היום נטל עשר עטרות – גור אריה, תחילת פרשת שמיני
אותו היום נטל עשר עטרות – [צ"ע הרי בגיטין ס סוף ע"א שמונה פרשיות נאמרו באותו היום, ויש אי תיאום בין כאן לשם. והיישוב לשאלות] – מהרש"א
אותו היום נטל עשר עטרות – [כולן מלמדות על יחוד הבורא שהוא ראשון ואין שני לו. וביאר כל עטרה בפרט] – מהרש"א
דף פח
דרש ההוא גליליאה: אוריין תליתאי – מהר"ל, תפארת ישראל 37, 155 (יא, נ); דרך חיים 29 (פ"א, על ג' דברים העולם עומד); דרשה על התורה 24; [כי התורה היא שכלית, כי המספר הזה מורה על הבלתי גשמי, כי הוא אמצעי בין שני קצוות] – גור אריה, במדבר כא, לה (מהד' מכון ירושלים, פסקא לג, עמ' שנב-שנג)
אוריין תליתאי – [ענין דירוג זה של תליתאי, בין בענין תנ"ך, ולענין מרים אהרן ומשה וכו'] מהרש"א
דרש ההוא גליליאה: אוריין תליתאי – יערות דבש (א' קסו, דרש ח')
דרש ההוא גליליאה: אוריין תליתאי – גר"א (דברים א, א)
דרש ההוא גליליאה: אוריין תליתאי – אמת ליעקב
דרש ההוא גליליאה: אוריין תליתאי – תוספת ברכה, שמות יט, א
כפה עליהם הר כגיגית – רבנו בחיי, שמות יט, ו
כפה עליהם הר כגיגית – ר"מ אלשיך (שמות כ, א)
כפה עליהם הר כגיגית – [כי אם היו ישראל מקבלים ע"פ רצונם, משמע שאין הכרח להיות תורה בעולם, וזה אי אפשר] – מהר"ל, אור חדש, הקדמה 46; אגדות ד' 20; תפארת ישראל, 53, 94 (פרקים טז, לב); נצח 71 (יא); הקדמה לדרשה על התורה, 4 (בסוף "באר הגולה"); [הענין דומה למאנס, "לא יוכל לשלחה כל ימיו" (דברים כב, יט) כי כל מעשה הכרחי פועל יותר] – גור אריה, שמות יט, יז, מהד' מכון ירושלים, פסקא כב, עמ' עח-פה
כפה עליהם הר כגיגית – [כי אם היה כתוב "תחת ההר", הרי הוא כמו כלי חלק (ח' בניקוד קמץ). אבל כשכתוב "בתחתית ההר" משמע שנחקק בהר, ונכפה על פיו, וישראל נעמדו במקום החקיקה ושארת ההרמקיף אותם מסביב] – מהרש"א
כפה עליהם הר כגיגית – אור החיים (שמות יט, ה)
כפה עליהם הר כגיגית – [ודאי קבלו את התורה ברצון שהרי אמרו "נעשה ונשמע". אלא שחשבו שאם הם גולים מארצם כבר אינם מחויבים (כמו שחשבו זקנייחזקאל, ביסנהדרין קה ע"א), ועל זה כפה עליהם הר כגיגית. ורק קבלו גם בגלות ברצון גמור מפני נס אסתר שבשושן] – עיון יעקב
כפה עליהם הר כגיגית – אמת ליעקב
כפה עליהם הר כגיגית – [למה דוקא גיגית? כי יש בה בית קיבול. שהם רצו לקבל רק תורה שבכתב לפי פשוטי המקראות ולא ששו לקראת תורה שבעל פה (מדרש תנחומא, פרשת נח, ס"ק ג') ולכן הראה להם הקב"ה שיש בכל דבר שבתורה בית קיבול לדברים הפנימיים] – בן יהוידע
כפה עליהם הר כגיגית – [כלומר התגלות חכמת ה' בלבם עד שהבינו היטב כי בלי תורה, אין חיות] – ר' צדוק, לקוטי מאמרים (100 ד'); ע"ע פרי צדיק (חלק ה 175 ראש השנה, י"ג); ישראל קדושים 88
כפה עליהם הר כגיגית – [הבינו באופן שכלי שאי אפשר לעולם ללא התורה] – משך חכמה (הקדמה לספר שמות, מהד' הגר"י קופרמן עמ' ז, ד"ה אבל כל ישראל, וכן לדברים לג, ד פסקא שניה)
כפה עליהם הר כגיגית – תורה תמימה, שמות יט, יז (ס"ק לו)
כפה עליהם הר כגיגית – מאור ישראל
שם תהא קבורתכם – [לומר כי קבלת התורה היא הכרחית] – מהר"ל, גור אריה, שמות יט, יז (מהד' מכון ירושלים, פסקא כב, עמ' עח)
מודעה רבה לאורייתא – [כלומר כך סבורים המינים, אבל אנו דוחים דבריהם כי "הדר קבלוה בימי אחשורוש"] – ריטב"א
מודעה רבה לאורייתא – הכותב (הוא ר' יעקב אבן חביב, המלקט של "עין יעקב") ד"ה קימו מה שקבלו כבר
מודעה רבה לאורייתא – [צ"ע אם כן למה נענשו בני ישראל כל ימי בית ראשון? אלא ודאי לא לעבוד ע"ז קבלו עליהם ברצון כבר בימי יהושע (כד, טז) ועל זה נענשו כל ימי בית ראשון] – מהרש"א
מודעה רבה לאורייתא – הקדמה לשו"ת עונג יו"ט, אות י"ט
הדור קבלוה בימי אחשורוש – [כאשר האדם מוסיף לקבל מעצמו מצוה הנוספת על הישנות, סימן הוא שמקובל עליו גם הישנות] – אור חדש 45-47 (הקדמה) [כתב "לקוטי בתר לקוטי" בשם הגר"א, זה כמו דין המקיף את שדה חברו משלש רוחותיו, יכול הניקף לומר לא ניחא לי, ולא אשתתף בהוצאות. אבל אם הלך הניקף וסגר גם מצד הרביעי, סימן הוא שטוב לו בשלוש הראשונות, וחייב הוא בכל (בבא קמא כ ע"ב)]
הדור קבלוה בימי אחשורוש – עיני כל חי
הדור קבלוה בימי אחשורוש – ר"ח שמואלביץ (ח"א כב)
הדור קבלוה בימי אחשורוש – [בתחילה סברו ישראל שע"י קיום המצוות המיוחדות שבתורה ישנאו אותם האומות, ירחיקו אותם, ויסבלו מהם צרות. לכן רק בכפייה קבלו את התורה. אבל בימי אחשורוש שגם אכלו ושתו עמהם וגם התרועעו עמהם, ולמרות זאת בקשו האומות לאבד את ישראל, אז הבינו שאין בכך מנוס וקבלו עליהם עול כל התורה באהבה] – ילקוט הגרשוני
קיימו מה שקבלו כבר – [כי לפי פשוטו היה צריך לומר "קבלו וקיימו" כי כך הם סדר הדברים, קדמה קבלה לקיום] – מהרש"א
קיימו מה שקבלו כבר – תורה תמימה, אסתר ט, כז (ס"ק כז); תוספת ברכה, שמות יט, יז
ארץ יראה ושקטה – מהר"ל, נצח 70 (יא); דרשה על התורה 33
יום הששי (תוספת אות ה') – מהר"ל, נתיב א' 3 על התורה; [מפני שאין גמר בריאת העולם כי אם ע"י תורה המתקנת את העולם, ובלי זאת חוזר העולם לתהו ובהו] – גור אריה, ויקרא יב, ב
יום הששי, ה' יתרה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית: אם ישראל מקבלין את התורה – [אות ה' של "בהבראם" (בראשית ב, ד), ואח"כ ה' של "יום הששי", הא בהא תליא] – מהרש"א ע"ז ג ע"א
ב' כתרים – ר"מ אלשיך (שמות לג, פסוקים ד,ה)
ב' כתרים – מהר"ל, תפארת ישראל, 86 (כט)
ב' כתרים – [מול נעשה ונשמע] – אגדות א' 44
ב' כתרים – [הם כהונה ומלכות, כדכתיב "והייתם לי ממלכת כהנים", ימין ושמאל, חסד ודין] – מהרש"א
ב' כתרים – תורה תמימה, שמות כד, ז (ס"ק ט)
ב' כתרים – אמת ליעקב
ירדו מאה ועשרים רבוא מלאכי חבלה ופירקום – י' מאמרות, חקור דין, ח"ב פרק ט
הקדימו נעשה לנשמע – י' מאמרות, חקור דין, ח"ד פרק ח
הקדימו נעשה לנשמע – ר"מ אלשיך (דברים יב, כח)
הקדימו נעשה לנשמע – פרי צדיק (חלק חמישי 86 ,88 ר"ח אלול, א-ב); רסיסי לילה, מא, נה (153)
הקדימו נעשה לנשמע – [והא כיצד אפשר לקיים מעשה לפני שישמעו? אלא כיון שמקובל עליהם לעשות כפי שיצטוו, "חשב לעשות מצוה, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים" (ברכות ו.), ונחשב להם כאילו כבר עשו (אמר המלקט: עיין "שערי תשובה" לרבנו יונה (ח"ב פסקא י' בשם מכילתא, פרשת בא, פרק יב) "וילכו ויעשו בני ישראל", כיון שקיבלו עליהם נחשב שכבר עשו)] – בן יהוידע על גיטין ז' ד"ה זאת לישראל
הקדימו נעשה לנשמע – אמת ליעקב
הקדימו נעשה לנשמע – בית הלוי, פ' משפטים
הקדימו נעשה לנשמע – משך חכמה (דברים ה, כב-כד)
מי גילה רז זה – מהר"ל, תפארת ישראל, פכ"ט 87
מי גילה רז זה – [כי המלאכים הם בלי יצר הרע ובלי דעת אחרת, ומיד שנצטוו הם כאילו כבר עשו. אבל אדם שיש בו יצר הרע המעכב ומסית לדעת אחרת, אינו פשוט כאילו כבר עשה. אבל ישראל כשעמדו על הר סיני, פסקה זוהמתם והיו בלי יצר הרע ודעת אחרת, למה אמרו כך] – מהרש"א
מי גילה רז זה – יערות דבש (ח"א ריד דרש י"א)
מי גילה רז זה – תורה תמימה, שמות כד, ז (ס"ק י')
נמשלו לתפוח – [כי הציות למצוותיו של הקב"ה חשובה יותר מההבנה השכלית] – מהר"ל, תפארת ישראל, 86 (כט); [כי התמימות שוה יותר מכל מחשבה] – נתיב ב' 207 (תמימות, ב)
נמשלו לתפוח – בינה לעתים, עת דודים, דרוש א' לחג שבועות (דף רסה)
נמשלו לתפוח – נפש החיים, שער א פרק ט בהגהה
נמשלו לתפוח – אמת ליעקב
נמשלו לתפוח – פרי צדיק (ח"ב 89 יתרו ו')
נמשלו לתפוח – הנצי"ב, שמות כ, ז הרח"ד
פריו קודם לעליו – ר' צדוק, שיחת מלאכי השרת 22
עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו – [כי ישראל מאמינים שהעולם הוא מחודש, ולכן צריכים לציית לציווי בורא העולם ומקבלים עליהם עוד בטרם שמעו מה. אבל המינים סבורים קדמות העולם, ועולם כמנהגו נוהג, ולכן מסרבים לציית לציווים מאת ה'] – רמ"א, תורת העולה ח"ג פרק עד
עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו – אמת ליעקב
דף פח ע"ב
אנן דסגינן בשלמותא – מהר"ל, תפארת ישראל, פ"מח
א' מעיניך – [כי במתן תורה היתה רק "נשמע", וטרם נתקיים "נעשה"] – אגדות א' 44
א' מעיניך – [יש ב' סוגי ראייה, שכלית חושית. וכאן זכו לראייה השכלית, הבנת הענין. וכאשר יהיה לבם שלם ויקיימו במעשה, יזכו גם לראיה השניה] – מהרש"א
א' מעיניך – [האדם מחונן בב' עינים. האחת לעיין בשיפור מעשיו ומדותיו. והשניה שיעיין ויתקן את חבריו ושכניו ושאר עם ישראל. אבל בתחילה יתקן בעין אחת את עצמו, לבל יאמרו לו "טול קיסם בין שיניך", ואח"כ בשתי עינים יתקן לאחרים] – ילקוט יהושע, מובא ב"ליקוטי בתר לקוטי"
א' מעיניך – [עיני האדם הם רמז לשכל ("עיני העדה", בבא בתרא ד ע"א). עין שמאל נגד לימוד נגלה, עין ימין נגד חלק הסוד. ואין ראוי לגשת לנסתר בלי שידע נגלה. ולכן רמז כאן אהבת ה' לישראל אפילו עדיין מביטים בעין אחת בלבד] – בן יהוידע
עלובה כלה – [בא ללמד שלא היה כאן חטא טבעי, אלא השטן פיתה אותם] – בן יהוידע
עלובה כלה – [עיין ע"ז ד: לא עשו ישראל את העגל, ורש"י שם]
הנעלבים ואינם עולבים – רבנו בחיי (ויקרא א, ב ד"ה מן הבהמה)
הנעלבים ואינם עולבים – נתיב ב, עמ' 4, 55 (ענוה פ"א; אהבת ריע, פ"א); [מעלתו שאין בו עזות] – אגדות א' 44-45
הנעלבים ואינם עולבים – [הנוהגים כך הם אהובים בעיני הבריות, וממילא הוא גם אהוב לשמים ("כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו", אבות, ג). ופירוש הברכה שנאמרה עליו "ואוהביו כצאת השמש", כלומר "ואין נסתר מחמתו" (תהלים יט, ז) כלומר ממשלה על כל הבריות. כך איש זה בעל מדות תרומיות "נותנת לו מלכות וממשלה" (אבות, ו)] – מהרש"א על גיטין לו ע"ב
הנעלבים ואינם עולבים – של"ה דף ע: (אותיות, ענוה)
הנעלבים ואינם עולבים – הגהת ר"י עמדין
הנעלבים ואינם עולבים – [מזה משמע דלא כשיטת רמב"ם שעדיף שהאדם אינו מרגיש צער, אלא כדעת חובות הלבבות, שהאדם מרגיש אלא מתאפק] – דברי שאול
נעלבים ואינם עולבים – הגהת ר"י עמדין על גיטין לו ע"ב, בענין "הנעלבים ואינם עולבים"
נעלבים ואינם עולבים – [מה ההבדל בין פסקא ראשונה "הנעלבים" לבין השניה "שומעים חרפתם"? אלא בתחילה מרמזים להם חרפתם, כמו שעשו אויבי דוד ששאלו בבית המדרש "דוד הבא על אשת איש מיתתו במה?" (בבא מציעא נט.) והוא לשון דו משמעית. או שהם פונים אליו בשאלה (ויש פסיק אחרי מלת "דוד") או שמצרפים המלים יחד וכולם יבינו כי השאלה מוסבת על דוד עצמו שהוא בא על אשת איש. ובפסקא שניה היו מפרשים את החרפה בגלוי ממש. ובפסקא השלישית, שכל כך צדיק הוא הנעלב שהוא שמח ביסורין הבאים עליו, שיכפרו עליו ועל בני דורו] – בן יהוידע (על גיטין לו ע"ב)
נעלבים ואינם עולבים – [מה ההבדל בין פסקא ראשונה "הנעלבים" לבין השניה "שומעים חרפתם ואינם משיבים"? אלא קבוצה ראשונה משיבים למי שמביישם, אבל לא בסגנון של קנטורים. אבל קבוצה שניה היא צדיקים יותר גדולים, שאינם משיבים לחורפיהם כלל, ואינם מגיבים אפילו בצורה עדינה. אבל צער יש להם בלב. והקבוצה השלישית "שמחים ביסורין" כי הם עושים באהבה] – חפץ חיים
ושמחים ביסורין – רסיסי לילה, נג (135)
ואוהביו כצאת השמש – [לעתיד לבא] – סמ"ק סוף מצוה כ"ב
יתן אומר המבשרות צבא רב – [מן אומר אחד יוצא צבא רב. מן היחיד המוחלט בא ריבוי הגמור, המסומל במספר שבעה ושבעים] – מהר"ל, תפארת ישראל, 91 (לא)
כל דיבור ודבור נחלק לשבעים לשון – [זה כדי לא לתת פתחון פה לאומות, שיטענו אילו שמענו היינו מקבלים עלינו עול תורה] – מהרש"א
וכפטיש יפוצץ סלע – מהר"ל, גור אריה, שמות ו, ט
וכפטיש יפוצץ סלע – ["סלע" הוא כינוי לתורה שבכתב, "פטיש" הוא י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. ועל ידו מגיעים לשבעים פנים לתורה, הם הניצוצות] – בן יהוידע
כי נגידים אדבר – [דברי תורה יש בהם להמית ולהחיות, סמא דחיי וסמא דמותא, למיימינים ולמשמאילים (לאלו שהם חומריים)] – מהר"ל, תפארת ישראל, 92 (לא); דרך חיים 286-287 (פ"ו, נזם זהב)
כי נגידים אדבר – ["נגיד" מלשון מנהיג ושררה. וכיון שהמלה לשון רבים, זכו לשני כתרים] – מהרש"א
מיימינים בה סמא דחיי – מהר"ל, נתיב א' 31 (תורה, ז); תפארת ישראל, פל"א 92
מיימינים בה סמא דחיי – גר"א על משלי יט, ט
אע"פ שמיצר ומימר לי – חובות הלבבות, שער אהבה, סוף פרק א
אע"פ שמיצר ומימר לי – רוח חיים ג, ה
אע"פ שמיצר ומימר לי – [לפי פשוטו בא לומר מעלת עם ישראל שלמרות צרותיהם הם דבקים בה', וכן פירש "חובות הלבבות", תחילת שער אהבה. אבל רש"י פירש כי אע"פ שהם עשו את העגל ומצירים לה' כביכול, לא זזה אהבת ה' לעמו, ומתאר מעלותיו של ה'] – אור הישר
בין שדי ילין – [אע"פ שיש לנו צרות בגלותנו, ה' איתנו "ובין שדי ילין", "בצל שדי יתלונן"] – מהרש"א
אשכול הכפר – אגדות א' 45
אל תקרי שושנים אלא ששונים – קורא באמת, שבת, פסקא א'
אל תקרי שושנים אלא ששונים – תורה תמימה, שיר השירים ה, יג (ס"ק נז)
נתמלא כל העולם בשמים – [כי בשמים וריח הם מדת הדין (אמר המלקט: נ"ל כי מתפזק בחלקיקים קטנים)] – מהר"ל, תפארת ישראל, סוף פרק לא 93
נתמלא כל העולם בשמים – [חמרי וריחני פקחין (הוריות יג:) וע"י זה הבינו בתורה] – בן יהוידע
יצאה נשמתן – ר"מ אלשיך (שמות כ, טו)
יצאה נשמתן – [כי במדריגה של הכרת מציאות ה', אין נמצא שום מציאות כלל. והכי יש שיתוף עם הסיבה הראשונה?] – מהר"ל, תפארת ישראל, פל"א 93
יצאה נשמתם – [היו מהם שנחלשו, ולהם הועילו הבשמים לחזקם; והיו מהם שמתו והיו זקוקים לטל של תחיה; ויש מהם שחזרו לאחוריהם. וכל הדרשות הן אמת] – מהרש"א
יצאה נשמתן – יערות דבש (ח"א עמ' רו דרש י')
יצאה נשמתן – תורה תמימה, שיר השירים ה, ו (ס"ק ל"א)
חזרו י"ב מיל – [אין הכוונה במוחש, אלא שכך היה ראוי להיות] – מהר"ל, תפארת ישראל, פל"א 93; גור אריה, שמות כ, טו
חזרו י"ב מיל – מאור ישראל
מלאכי השרת, אל תקרי ידודון – קורא באמת, שבת, פסקא ט'
(נתקנאו) מלאכי השרת – רבנו בחיי, הקדמה לפרשת וארא
(נתקנאו) מלאכי השרת – גר"א (במדבר כב, ה מהדורא תליתאה)
(נתקנאו) מלאכי השרת – אמת ליעקב
(נתקנאו) מלאכי השרת – בית הלוי (שבועות), סוף פ' יתרו
(נתקנאו) מלאכי השרת – [קינאו על תושבע"פ] – פרי צדיק (בראשית ט' דף 9)
מה לילוד אשה בינינו – דרך אמונה (לר"מ בן גבאי), שער ו' מאמר ב'
מה לילוד אשה בינינו – [המלאכים תמהו: כיון שהאדם עשוי חומר, מה עדיפותו על המלאכים שהם רוחניים לגמרי? וענה להם משה "כלום יצר הרע יש ביניכם?" זאת אומרת מטרת התורה היא שהחומרי יתגבר על הרע, וזה אין ביכולתכם לעשות (עיין להלן "אחוז בכסא")] – בינה לעתים, דרוש ל', עת צאת, דרוש ב' לשירת הים (דף רג)
מה לילוד אשה בינינו – בית אלהים, יסודות, סוף יב)
מה לילוד אשה בינינו – [משה עלה בגופו ממש] – ר"מ אלשיך (שמות ט, ח)
מה לילוד אשה בינינו – מהר"ל, דרשה על התורה 12, דרך חיים 276 (פ"ה, הפך בה והפך בה); – [לא שהם השיבו בפועל אלא כך היה ראוי להם להשיב] – תפארת ישראל, סוף פכ"ד 71-72 (וכמו שכתבו התוספות לענין הרים וגבעות, עבודה זרה יז ע"א ד"ה עד שאנו)
מה לילוד אשה בינינו – [הם קטרגו נגד מסירת סתרי תורה לבני ישראל] – מהרש"א, ד"ה מה לילוד אשה, וד"ה חמדה גנוזה
מה לילוד אשה בינינו – [הם קטרגו נגד מסירת סתרי תורה לבני ישראל ומשה הציג את עצמו כבלתי מבין ושאל "כלום ירדתם למצרים?" או "כלום יצר הרע יש ביניכם?". כיון שטעו המלאכים לחשוב שכוונת משה רק על קבלת נגלות התורה, הפסיקו קטרוגם. אח"כ ירד למחנה ולימד לישראל סתרי התורה] – דרשות חתם סופר, שבת שובה, תקצ"ה, ח"א דף כח
מה לילוד אשה "בינינו" – [כיצד זכה ילוד אשה לעמוד בינך לבינינו, בדרגא של אמצעי] – ענף יוסף, בשם "בינה לעתים" הנ"ל
מה לילוד אשה בינינו – של"ה דף קצד: (שבועות, מעלת הלימוד)
מה לילוד אשה בינינו – יערות דבש (ח"א עמ' רצג-רצד, דרש ט"ו)
מה לילוד אשה בינינו – ר"ח שמואלביץ (ח"ב, לג)
חמדה גנוזה וכו' מבקש אתה ליתנה לבשר ודם? – [מדובר במסירת סתרי תורה] – י' מאמרות, חקור דין, ח"ד פרק ו (הערת המלקט: וכן כתב מהרש"א)
מה אנוש כי תזכרנו וכו' ותחסרהו מעט מאלהים – [כלומר למסור לו סתרי תורה, שהם מ"ט שערי בינה, וחסר רק שער החמישים] – מהרש"א
שמא ישרפוני בהבל פיהם – [כלומר שהם ללא פגם של חומריות. מה שאין כן בן אדם הוא בחטא] – מהרש"א
אחוז בכסא – מורה נבוכים ח"א פרק ט'
אחוז בכסא כבודי – [האדם מעולה מהמלאכים, כי נשמתו חצובה מתחת כסא הכבוד. אבל המלאכים נמצאים רק מתחת לכסא הכבוד בלבד] – בינה לעתים, דרוש ל', עת צאת, דרוש ב' לשירת הים (דף רג)
אחוז בכסא – ר' צדוק, שיחת מלאכי השרת 27
אחוז בכסא – דברי שאול
כלום משא ומתן יש ביניכם? – משך חכמה (שמות כ, יח)
תתקע"ד דורות (תורה ב' אלפים שנה לפני העולם) – שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' רמ"ה
דף פט
קנאה יש ביניכם? – מאור ישראל
[המלאכים] מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר – [נעשו כולם אוהבים אליו כי הכל מתחבר אל מדריגה זאת, שהם סובבים הכסא, ומשה מתחת לכסא והוא אמצעי ביניהם, והאמצעי יש לו כח הכל] – מהר"ל, תפארת ישראל, 74 פרק כד
אף מלאך המות מסר לו דבר, ויתן את הקטורת ויכפר על העם – ["ואף מלאך המות שהוא מתנגד אל המציאות, לא היה מתנגד למשה, כי הוא בדרגת אמצעי] – מהר"ל, תפארת ישראל, 74 פרק כד
ויתן את הקטורת – פרי צדיק (ח"ג 221 סוף עמלה של תורה)
תורה היכן היא? – מהר"ל, דרשה על התורה 17; תפארת ישראל, 69 (כג); דרשה לשבת הגדול 204
לך אצל בן עמרם – [כלומר בנו של מי שאין למלאך המות שליטה עליו, כי עמרם מת רק בעטיו של נחש (בבר בתרא יז.)] – מהרש"א
וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה – [כלומר הודה שהצד הנסתר אין לו, אלא אך ורק קבל את הצד הנגלה. ועל זה בהכרח הודו המלאכים] – מהרש"א
משה, בדאי אתה? – [טען ה' שגם צד הנסתר אפשר למשה ללמוד ולקיים, מצד זיו נשמתו האחוזה בכסא הכבוד] – מהרש"א
מיעטת עצמך? תיקרא על שמך – נתיב א' 10 (תורה, ב); מהר"ל, תפארת ישראל, 71 (כד); דרך חיים 282 (פ"ו, משמח את הבריות)
מיעטת עצמך? תיקרא על שמך – [כיון שלא החזקת טובה לעצמך, אלאט תלית התורה בהקב"ה, לכן תיקרא התורה על שמך] – מהרש"א
מצא לה' שקושר כתרים לאותיות – מהר"ל, באר הגולה,71 (ד)
מצא לה' שקושר כתרים לאותיות – [הם התגים והזיונים, והם רומזים לסודות הנסתרים] – מהרש"א
היה לך לעזרני – רבנו בחיי, במדבר יד, טז
היה לך לעזרני – [כי ישראל מוסיפים גבורה בפמליא של מעלה (מדרש איכה רבה א, פסקא לג). ולכן אמרו שאע"פ שאש יורדת למזבח מלמעלה, מצוה להביא מן ההדיוט] – רמ"א, תורת העולה ח"ג, פרק ב
היה לך לעזרני – [הצדיקים בדיבורם מוסיפים כח וגבורה בפמליא של מעלה] – מהרש"א
וירא העם כי בושש משה – מהר"ל, תפארת ישראל, 149 (מח)
וירא העם כי בושש משה – [ביאור מה בין רש"י לתוספות בחשבון מ' יום שעברו] – מהרש"א
וירא העם כי בושש משה – קורא באמת, שבת, פסקא י' (אל תקרי בושש)
וירא העם כי בושש משה – [כי היה צ"ל "בוש משה" כמו בשופטים ג, כה] – מקור ברוך (ח"א דף 513)
בא שטן וערבב את העולם – מהר"ל, תפארת ישראל, (פמ"ח 149)
בא שטן וערבב את העולם – נפש א, ו הגהה ד"ה וזה היה קודם החטא
בא שטן וערבב את העולם – תורה תמימה, שמות לב, א (ס"ק ד)
הר סיני, ירדה שנאה – [פירושו שאוה"ע שונאות אותנו, להיפך ממשמעות פירש"י] – ר' יוסף יעבץ לתהלים ב, א
הר סיני, ירדה שנאה – [הביא עוד הנוקטים בב' פירושים הנ"ל] – עיני כל חי
הר סיני, ירדה שנאה – מהר"ל, אגדות א' 45; תפארת ישראל, 80 (כו); גבורות השם 98 (כג)
הר סיני, ירדה שנאה – [לישראל, על שאינם מקיימים את התורה שניתנה להם. והגוים אינם בעונש זה כי לא ניתנה להם. והכרח לפירוש זה,כי גם "חורב" הוא על חורבן הבא לישראל על חוסר קיום התורה] – איי הים
הר סיני, ירדה שנאה – פרי צדיק (ח"ד 27 ר"ח סיון, ד')
הר סיני, ירדה שנאה – תורה תמימה, שמות יט, א (ס"ק ג-ז)
פארן, פרו ורבו – תורה תמימה, במדבר יג, כו (ס"ק טז)
דף פט ע"ב
הר חורב שמו – מהר"ל, באר הגולה,81 (ד)
הר חורב שמו – פרי צדיק (ח"ד 27 ר"ח סיון, ד')
הר חורב שמו – תורה תמימה, שמות לג, ו (ס"ק ב')
אם יהיו חטאיכם כשנים – [אם האדם חוטא לפי טבע גילו, שהבחור מנאף והזקן דורש כבד, יקל עליו לתקן בתשובה וילבין כשלג. אבל אם חטא שלא כפי טבע שנותיו (זקן מנאף ובחור רודף כבוד) לא יהיה כשלג אלא כצמר בלבד] – ירושלמי, שבת פ"ט סוף הלכה ג (עיי"ש קרבן העדה)
חטאיכם כשנים הסדורות – [אפילו אם חוטאים הרבה ובקביעות, כיון שה' מסלק מישראל לב האבן, נמחלים עונותיהם] – אגדות א' 46
חטאיכם כשנים – [ה' יכול לחשב הדבר כשתי שנים (מיעוט רבים, שנים) ואז "מעביר ראשון ראשון" (אם לא הגיעו לשלשה), ואז ממילא כשלג ילבינו] – מהרש"א, סוף ד"ה לכו נא אל אבותיכם ויוכיחו
אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, ואם יאדימו כתולע, כצמר יהיו – [דימוי ראשון הוא פועל עומד, חוט השני הוא עצמו אדום ואינו מאדים את הנוגע בו. אבל דימוי שני הוא פועל יוצא, התולע מאדים לאחרים. מה הוא הנמשל? מי שחוטא בפני עצמו ולא קלקל לאחרים, כשישוב בתשובה יחזור להיות לבן כשלג. אבל אם היה כתולע והחטיא לאחרים, כשישוב בתשובה יהיה רק לבן כצמר, כי כיצד יתקן את אותם אחרים שקלקל אותם?] – אדמו"ר ר' ישראל הושיאטין, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"
חטאיכם כשנים הסדורות – גר"א (משלי לא, כא)
חטאיכם כשנים הסדורות – צדקת הצדיק, ק, רכח, רמב, רנב; רסיסי לילה, כא, סוף כה, לג, לד, לו, מה, מח, נד (עמ' 26, 49, 55, 60, 91, 101, 150); לקוטי מאמרים 101, 139, 183, 218
חטאיכם כשנים הסדורות – [יש לחשוב כך רק אחרי החטא, אבל לא מלכתחילה לפני המעשה] – ר' צדוק, פרי צדיק ח"ד 229 מסעי י"א; ח"ד ר"ח אב, פסקא א 234
חטאיכם כשנים הסדורות – [מה ענין "סדורות" לכאן? אלא יש עונות נדבקים באדם מחמת "כלים שנשברו" לפני בריאת העולם, וששת אלפים שנה עוסקים בתורה ומעשים טובים לתקנתם; ויש עונות שהאדם הפרטי מביא על עצמו ע"י בחירה חפשית, ולא עליהם מדובר כאן. סוג הראשון נהפך ללבן כשלג. אבל סוג שני הוא עיוות גדול ונעשה רק כצמר] – בן יהוידע
לכו נא ונווכחה – נצח 77-78, 206 (יג, נו)
לכו נא ונווכחה – יערות דבש (ח"ב, ח דרש א')
בניך חטאו – נצח (יג)
ימחו על קדושת שמך – [לא כיון אברהם לומר ימחו לישראל עצמם, אלא ימחה נא עונותיהם בזכות שאפילו הפחותים בישראל מוכנים למות על קדוש שמו של הקב"ה. והקב"ה התנגד לתשובה זו של אברהם מפני שיש חלילה במשמעותה גם מחיית ישראל עצמם] – בינה לעתים, דרוש יג, ח"א עמ' קיא-קיב
ימחו על קדושת שמך – [לא כיון אברהם לומר ימחו לישראל עצמם, אלא ימחה נא עונותיהם למען קדושת שמו של ה' לבל יאמרו הגוים 'איה נא אלוהיהם של אלה?'] – פתח עינים, בשם "יש נוחלין" (אחיו של מחבר ספר שני לוחות הברית)
ימחו על קדושת שמך – [לא כיון אברהם לומר ימחו לישראל. אלא בית דין שפתחו כולם לחובה, פוטרין את הנידון מיד. וחשב כי יצחק ויעקב ינהגו כמותו. ואם יעקב ידון לזכות, גם אברהם יחזור בו ויטען לזכות ויהיו רוב למזכים] – מראית העין, בשם ר' חיים בן עטר (אור החיים)
אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו – [טעם שלא סנגרו על ישראל. וטעם שדוקא יצחק הוא המסנגר] – י' מאמרות, אם כל חי, ח"ג פרקים כח-כט, לה
אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו – [כי האבות אע"פ שהם התחלה לישראל, זה רק במקצת. אבל התחלת ישראל הם מן העילה הראשונה ית"ש, כי הם דבקים בו ית"ש. "ודבר זה הוא סילוק החטא מישראל… והם דבקים בו בלי אמצעי ובלי שום פירוד"] – נצח 206-207 פרק נו (ע"ע אגדות ד' 110 על חולין דף צא ד"ה ואין המלאכים אומרים שירה)
אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו – [כי מדרך הצדיקים שלא לבקש רחמים בדרך חסד בעוה"ז, כדי למרק עונותיהם בעוה"ז ולזכותם לעוה"ב. וישראל בקשו מה' שיעשה איתם עכשיו כמדת עוה"ב] – מהרש"א
ימחו על קדושת שמך – [כי דרכם שלצדיקים לשנוא עושה רשעות] – עיין "גבורות השם", 52 סוף פרק ח
ימחו על קדושת שמך – ["כל כך היה הושע שונא החטא"] – נצח ישראל (תחילת פכ"ב)
ימחו על קדושת שמך – [לשון זו יש בה משמעות לרעה (למחות את ישראל) או לטובה (למחות את החטא) וכיון שיש ספק בכוונתם, דחה ה' דבריהם] – מהרש"א
ימחו על קדושת שמך – פתח עינים
ימחו על קדושת שמך – [ימחו עונותיהם למען קידוש שמך] – רמ"ע מפאנו, י' מאמרות, אם כל חי, ח"ג פרק לה; ר' צדוק, דברי סופרים, ל"ו
ימחו על קדושת שמך – פרי צדיק (חלק חמישי 35 ואתחנן ט"ז), ישראל קדושים, 84
ימחו על קדושת שמך – בית הלוי, דרוש י"ג, ותחילת פ' וירא
ימחו על קדושת שמך – [צ"ע כיצד אבות העולם יאמרו כך? אלא הם התכוונו לשון קינוח, כמו "אכלה ומחתה פיה" (משלי ל, כ) כלומר יקנח וימחה העונות. האבות כיוונו להסתיר הלשון כדי שלא יקטרגו המלאכים המקטרגים. אבל לא ערבה לשונם אצל הקב"ה כי לא באו בטענה להצלתם] – בן יהוידע
לא בדרדקי עצה ולא בסבי תבונה – דברי שאול, על ב"ק צב,ב ד"ה כד הוינן לזוטרא
יצחק אבינו – ר' צדוק, ישראל קדושים, דף מג
יצחק אבינו – ר"א דסלר ח"ד 55
דל עשרים דלא ענשת – [צ"ע משום מה מתו ער ואונן (בראשית לח, ז-י) והרי היו פחותים מבן עשרים? אלא בית דין של מעלה אינו דן לפני עשרים, אבל גזר דין הקבוע על מוציא שז"ל שמיתתו בידי שמים, לכך לא צריכים דיון של בית דין. לכן מתו] – מהר"ל, גור אריה, בראשית ה, לב (מהד' מכון ירושלים, פסקא ה, עמ' קיז)
דל עשרים דלא ענשת – [צ"ע משום מה מתו ער ואונן (בראשית לח, ז-י) והרי היו פחותים מבן עשרים? אלא עונש מן שמים מגיע לפי דעתו של הקטן, ולכן אם בר הבנה הוא, ג"כ נענש. ועוד תשובה: דברי חז"ל נאמרו כשיש גזירה כללית על כל האומה יחד, אז מונה מבן עשרים ומעלה (כמו פקודי המדבר) אבל בחטא פרטי מענישים גם לפני זה] – ספר חסידים, מה' פארמא (הבא עם פירוש משנת אברהם) פסקא טז
דל עשרים דלא ענשת – שו"ת חכם צבי, מ"ט
דל עשרים דלא ענשת – שו"ת נודע ביהודה תנינא יו"ד קס"ד
דל עשרים דלא ענשת – [בית דין של מעלה אינו יושב לדון, אבל בכל זאת נענש במיתה בידי שמים או בכרת, שזה דין קבוע גם בלי ישיבת בית דין. ובזה מוסבר כיצד נענשו ער ואונן (בראשית לח, ז-ט)] – מהר"ל, גור אריה, בראשית ה, לב (מהד' מכון ירושלים, סוף פסקא ה, עמ' קיז-קיח)
דל עשרים דלא ענשת – [נ"ל המעתיק כי פחות מעשרים איננו נענש על עונותיו בגלגול זה, אבל נענש על מה שחטא בגלגול הקודם]
דל כ"ה דלילוותא – [צ"ע כלום בלילה אין בני אדם חוטאים? אלא כוונתו לצרותשל הגלות, הנמשלת ללילה. והיא הסיבה הגורמת לישראל לחטוא ולכן יש להם זכות] – אורח ישרים, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"
דל כ"ה דלילוותא – [צ"ע כלום בלילה אין בני אדם חוטאים? אדרבה יש אז יותר
עונות "והיה במחשך מעשיהם". אלא ביקש יצחק שיתלו את הקולר בסט"א, "ונשא השעיר עליו את כל עונותם"] – בן יהוידע
פלגא עלך פלגא עלי – [חטאים שבינם לבין המקום, יהיו על ה' למחות; וחטאים שבין אדם לחברו, יצחק ימחה (ביסוריו)] – מהרש"א
פלגא עלך פלגא עלי – יערות דבש (ב, ג דרש א')
פלגא עלך פלגא עלי – [אמרו ישראל "רצוננו לעשות רצון אבינו שבשמים. מי מעכב? שאור שבעיסה (יצר הרע) ושיעבוד מלכיות (ברכות יז.) ולכן טען יצחק, חטאי ישראל הם חצי מצד ה' שברא להם הסתת יצר הרע, וחצי מצד יצחק שהוליד את עשו הגורם לשיעבוד מלכיות. ולכן פלגא עלי ופלגא עלך] –דרשות חתם סופר, ז' אדר תרס"ט, ח"א דף קמד
פלגא עלך פלגא עלי – פחד יצחק (ר"י הוטנר, פורים מאמר ח')
כשנים ילבינו – אגדות א' 45,46
כשנים ילבינו – ר' צדוק, דברי סופרים, 45, פרי צדיק (ח"א 4 בראשית, ג), לקוטי מאמרים, 149, 183, 209, 218, 222
מחווי בעינייהו – צדקת הצדיק, קצה; פרי צדיק ח"ב 99 (יצחק מלמדם לראות השגחת ה' בתמידיות, עי"ז באה בושה ויראה), דברי סופרים, לג
כי אתה אבינו – י' מאמרות, אם כל חי, ח"ג כה
כי אתה אבינו – בינה לעתים, תשובת השנה, דרוש ו' לשבת תשובה (דף לב)
כי אתה אבינו – נצח 76 (יג); אגדות א' 46
כי אתה אבינו – דרכי נועם דף ע
כי אתה אבינו – אמת ליעקב
ראוי היה יעקב לרדת בשלשלאות של ברזל – גבורות השם, 62 (יא)
ראוי היה יעקב לרדת בשלשלאות של ברזל – [צ"ע מפני איזה חטא היה ראוי יעקב לרדת למצרים בשלשלאות של ברזל? אלא כיון שהגזירה היתה "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך" וכו' היה בדרך הטבע שיצא מארץ ישראל רק בכפייה, כמו שבוי מלחחמה וכיו"ב רק בהשגחת ה' על חסידיו (כדברי רמב"ם במורה נבוכים, ח"ג סוף פרק נא) עשה בדרך של כבוד] – נ"ל המלקט (ובספר "עיני יצחק", מובא ב"לקוטי בתר לקוטי" ענה באופן אחר)
ואט עליו אוכיל – [כדי שהפרה תמשיך ללכת אל המקום שהיא קצת רחוק ממנה, לקבל האוכל, מטים עליה העול. כן ה' הביא את יעקב אל יוסף; ולא להיפך, להביא יוסף ליעקב] – מהרש"א, סוף ד"ה בחבלי אדם
בן יהוידע
{בששי בחדש ניתנה תורה, ר' יוסי או' בז' בו (פו.)}
אין ספק שר' יוסי מודה ש{שבועות}, הוא בששי בסיון, ולדידיה לא ביום מתן תורה חל שבועות. ואפשר שמפני זה אנו אומרים בתפלה. {זמן} מתן תורתנו ולא יום מתן תורתנו.
{מאי דכתיב לכו ונעלה אל ה' ואל בית אלהי יעקב, אלהי אבר' אלהי יצחק לא נאמר אלא אלהי יעקב, לא באב' שקראו הר ולא ביצחק שקראו שדה אלא כיעקב שקראו בית (פח:)}
אין ספק, שבית אלהי יעקב הוא בית אלקי אברהם ויצחק, אלא רצו לציון שהטעם שהכתוב נקט בית אלקי יעקב, במקביל למה שהוא אמר "אין זה כי אם בית אלהים, שזה מבטא. יסוד עבודת ה' באורח של קביעות, כבית שהוא קבוע למשכן האדם, מהר ושדה.
{בשעה שירד משה מלפני הקב"ה בא שטן ואמר לפניו רבש"ע תורה היכן היא? אמר לו נתתיה לארץ. אמרה לו אלהים הבין דרכה, ותהום אמר לא בי היא, וים אין עמדי, וכן אבדון ומות. חזר אצל הקב"ה אמר לו לך אצל בן עמרם אמר לו משה, וכי מה אני, אמר לו ה' למשה הואיל ומיעטת עצמך תיקרא תורה על שמך. (פט)}
עפ"י מאמרם שהתורה לא תימצא לא בסחרנין ולא במהלכי מעבר לים, תובן מליצת הקטרוג וטענת השטן כביכול, שאין כדאי שתנתן תורה לבני ארץ אשר עפ"ר עסוקים במסחר ועסק ביבשה ובים. ויובן ג"כ עפי"ז ענין החיפוש, לאמר, שתורת אמת מהש"י כבר ניתנה, אולם לא תימצא לא בסוחרי ארץ ועוברי מים. וכן אין השגת השלימות באבדון ואחר המות. ואין למצאה בגסי הרוח, אלא אצל בן עמרם וכיצ"ב שממעט עצמו. והש"י נתנה על אף שמקיימיה יהיו יחידים כמשה וכיצ"ב, כי אפי' עבור יחידים ניתנה לארץ, כי בשמים אין מי שיקימינה. אך אינה קנין ונחלה אלא למי שממעיט עצמו כמשה ותלמידיו שלא מחזיקים טובה לעצמם, ונוהגים בענוה להנחילה לרבים, ומקיימים אותה בשלמות וכראוי, באופן שנקראת על שמם.
ועוד יש לבאר את ענין ה"חפוש", כלפי אומה"ע שחפשו להם דתות ותורות, גם לאחר שאור תורה בקע שחקים. חיפשו כל העמים האליליים ונוכחו כי לא תמצא ותצמח בארץ, מבין החכמים מייסדי חוקים ומזייפי דתות, וגם לא אצל הרחוקים שמעבר לים, וגם שאלו ובדקו בשאול ואבדון דהיינו בקרב הדורות הקדמונים, עד שהודו הנצרים והמוסלמים כי תורת אמת שניתנה לבן עמרם היא האמיתית, והחלו לחקותו ולהעפיל לידמות לו, לומר שגם המה נביאים וששרתה עליהם רוח טומאה להוסיף ולגרוע בה. אולם, התשובה היא שמשה לא מדעתו אמרה (וכי מה אני וכו') כי ניתנה בהיגלות ופרסום רב לכל ישראל.
ובפ"ר פי'; שענין שטן רומז על קרח והמתולננים שהיו חושבים שאין תורה מן השמים. והיו שואלים לכל, הנהיה כדבר הזה והאם הוא אפשרי, והכל היו משיבים לא ראינו ולא שמענו כי אם למשה, ומשה בשפלותו וענותו היה ממעט עצמו ואומר "ונחנו מה", כי רק בגללכם ולמענכם נגלתה אלי שכינה, ולכן גידלו ה' במעלה עכ"ל.
{ואריב"ל בשש, בא שש, בא שטן ועירבב העולם והראה מטתו של משה רבינו (פח:)}
כך גם יכנו כל המחשבות הזדוניות של הטעיה שעלו על לב בנ"י. ותיאר לנו ריב"ל סעיפי תעתועי מחשבה שהיו כביכול בין בנ"י לשטן, שאעפ"י שקשה לצייר שאיש אלקים כמשה רבי' יארעו אסון וימות כשהוא מקבל תורה, אפעפ"כ נחשול האפיקורסות גבר בלבם ושכנעם, שעכ"פ כיון שגם הוא ילוד אשה וקורץ מחומר, בהכרח שימות, ושהפעם הגיע קצו, והראה להם (בדמיון) את דמות מטתו.
{בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שקושר כתרים לאותיות (אמר למשה) יש שלום בעירך וכו'. (ובמנחות י"ז) (משה שאלו) מי מעכב על ידך, א"ל, ר"ע שעתיד לדרוש תלי תלים של הלכות, הלך וישב בסוף י"ח שורות, ולא היה יודע מה אומר עד ששמע ששואלים לר"ע מנין לך? א"ל הלל"מ, מיד נתישבה דעתו. (פח:)}
בכתרי אותיות, נרמזו הלכותיה של תורה שבע"פ. ושמו שאלה נכבדה בפי משה רבי' מה צורך לתושבע"פ, כי מה מעכב ע"י השי"ת לכתוב לנו כל פרטי תורתו, ולחסוך עי"ז המחלוקות והמשא ומתן שבכל הדורות. והתשובה חוסר השלמות שבנו, ומצבינו וענינינו המשתנים בכל עת, באופן שאי אפשר להקיף בכתב כל פרטי הדינים וההלכות (והגזירות והתקנות) התלויים בהשתנות התנאים והזמנים, והר"ז בבחינת תשות כח כביכול אפי' למשה ר' לצפות כל חידושי ההלכה העתידות עד ר"ע שהיה גדול התנאים והדרשנים, אשר הגיע בכח השתדלותו מעם הארץ לרום המעלה. וגם צוין ר"ע כדוגמא, אשר בימיו חלו שנוים במצב האומה, חרבן, וגלות, והצריכה השעה תקנות, וחידושי הלכות, וזהו העיכוב וההכרח לקשור כתרים, כדי לתת מקום ואפשרות בתורה, לרמזים וכללים בי"ג מדות, ולגזור ולתקן. ונתישבה דעתו של משה רבי', כי עד כמה שיפליגו חידושי חידושיה של תורה ודיניה, הרי סוף סוף רק מכח תלמודו של משה רבינו הם מכוונים להלכה למשה מסיני. וכלפי צד הגנאי בחוסר שלמותינו ענה כביכול משה ר', כלום יש עבד שנותן שלום לרבו? מחמת שמשתווה לו, כלומר כלום ראוים אנו לחסד הזה של השלמתנו ע"י תורה הנוכל להשיג השלימות? וכנגד זה ראויה התשובה "היה לך לעזרני" כלו' שעליכם להשתדל רק לעשות רצוני, (ודברו כלשון בנ"א). ובדרך אגב למדונו דין במורא רבו, שאף נתינת שלום לו, לא צריך ליתן באופן שנראה שגס לבו בו. ותלו אותו במשה ר' והקב"ה, כמו שרגילים ליחס דינים לקדמונים, כתקנת סמיכות גאולה לתפלה, לחזקיה. ונט"י וערובין, לשלמה.
ובפ"ר פי כך; בשעה שעלה למרום להשיג ענין התקשרות והתאחדות כל המציאות כולו ואיך העלול נקשר בעלתו, וזהו קושר כתרים. וענין אין שלום בעירך, למה לא הכינת לבך לנבואה רק הלכת אחר הצאן? והשיב כלום יש עבד, ר"ל, שלא כל המוכנים זוכים לה, רק ברצון ה'. וגם לא ידע דרכי ההכנה, וזהו כלום יש עבד שנותן שלום לרבו, כלומר שקופץ לדבר בלי רשות. וענין היה לך לעזרני, הוא, שאעפ"כ היה לך להבין.
{כי אתה אבינו, בניך חטאו, ויצחק אמר וכי בניהם ולא בניך? (פט.)}
רז"ל בהתבוננם בכתוב זה שלא הוזכר בו שם יצחק אבינו כרגיל, בנו ע"כ רעיונם מצד אחד לזרז על מעשים טובים אישיים מבלי לבטוח על זכות אבות. שהרי אבר' בעצמו לא חס על בנו ישמעאל כשסר מדרכו, וכן יעקב קצף על ראובן, שמעון ולוי, כשלא ישרו מעשיהם. ומאידך רמזו, שאם זכות אבות לא תוכל לעמוד לבנים, כי "הן בעבדיו לא יאמין", וכו' אבל ברית אבות הנרמזת ע"י מעשה עקידת יצחק ופשיטת צוארו, זה כן יעמוד, מפני שזו אינה תלויה לא במעשי אבות ולא במעשי הבנים, ואע"פ שאפשר לסנגר על מצבו ועל ימי חייו של אדם, כפי הדברים שהושמו במשל נאות בפי יצחק, אעפ"כ כל התהלה היא רק להקב"ה שהבטיחנו בברית ברצונו וחסדו, מבלי שתקדם כל זכות מצדנו עבור כך.
{סיני שירדה שנאה לעכו"ם עליו, חורב שירדה חורבה לעכו"ם עליו, קדש שנתקדשו, פארן, שפרו ורבו עליו וכו'. (פח:)}
אין כוונתם אלא לקשור ולתת בטוי למצבים רוחניים שנתחדשו בישראל אחר מתן תורה, לאמר; שעם היבדלות ישראל ופרידתם והתעלותם והתקדשותם מאוה"ע, נוצרה שנאה וריחוק ומלחמה הדדית, וההבדל, הוא רק בהדגש ובמשמעות.
{בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצאת בת קול ואמרה להם מי גילה רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו? (פח.)}
ענין הרז, הינו מדת המלאכים המוטבעת בהם שעושים לא מתוך בחירה, וכך המקיים מצות לא מתוך {נשמע}, דהינו שיקול ובחירה, דומה לעושה מתוך שמוטבע בו הדבר כמלאכים. ומצד מה, הנו משובח במשמעתו המוחלטת. אבל מצד קבלת שכר, הכובש יצרו ועושה, שכרו יותר. וכפי שכתב הרמב"ם בח' פרקים.
{שמעו כי נגידים, מה נגיד זה יש בו להמית ולהחיות אף דברי תורה יש בהם להמית ולהחיות. למיימנים בה סמא דחיי, למשמאילים, סמא דמותא. (פח.)}
כלומר התורה עצמה ומצותיה בקיומם לשמם, נוחל לחיי העוה"ב והעוה"ז, ובקיומם שלא לשמם, אמנם ינחל עשר וכבוד, אבל זה עצמו הסמא דמותא-הנפשי והרוחני בשבילו. (ולפעמים מהווה אף סיבה לאבדנו גם מעוה"ז כאשר נכשל מחמת גדולה וכבוד שבא לו על ידה)
{כל דבור שיצא מפי הקב"ה חזרו ישראל לאחוריהם י"ב מול והיו מלה"ש מדדין אותם (פ"ח)}
מלבד מה שרצו לומר שאירעו להם מצבי רעד וחלחלה כמו שחלים על הנביא בעת נבואה ויותר מזה באותו מעמד נורא, רצו גם לרמוז על המרחק שהיה בין דעותיהם שמאחוריהם במצרים, לבין מה שנודע להם עתה, וקשה לתאר מהפיכה ותפיסה רוחנית כל כך מהר, אלמלא נעזרו כמדדה ע"י מלה"ש – כחות ההשגחה וההשראה הנבואית שזכו לה אז, שסייעו לאותו מעמד נורא.
{בשעה שהקדימו ישראל ישראל נעשה לנשמע באו ס"ר מלה"ש וקשרו לכאו"א שני כתר', וכשחטאו פירקום וזכה משה ונטלם. (פח:)}
ע"פ מאמרם שני מלאכים מלוים לאדם יצ"ט ויצה"ר שהם השכל והחומר, וע"פ מה שביאר הרמב"ם שנפש האדם בעצם אחת הוא, ובידו להשליט שכלו על טבע חמרו, שעי"ז, גם מלאך רע הופך לכח מסייע ומשלים לחברו, ונהיו כמלאכי מרום הפועלים על דרך השלמות המוטבעת בהם לשם שמים, לפי זה ישראל שקבלו עליהם מאז את הקדמת {נעשה לנשמע} (דהיינו את קיומה לאלתר עכ"פ מתוך האמנתה, אף בטרם הבנתה והשכלתה, שזהו הקדמת יראת חטא לחכמה), זכו להתעטר בשני כתרים, והם מעלת המדות והדעות, ע"י התעלותם וגלויי רצונם של כל אותם ששים רבוא אשר נשאם לבם, לקים בקרבם שתי השלמויות יחדיו, (שאם לא יקדים את הרגל המעשה ויר"ש, בקל יתגבר החומר והתאוה על השכל).
וכשחטאו בעגל פרעו עצמם במחשבה ובמעשה, ונפסדו גם דעותיהם עם מדותיהם. והתנצלו עדים ועטרת כבודם. ופרקו כתר מעלת שכלם ומדותם, כי גם דעתם ושכלם (המלאך הטוב) הפכו יחד עם חומרם למלאכי חבלה המשחיתים בדעות ומדות, ומסירים עטרת השלימות מישראל. אך משה ותלמידיו באי אהלי תורה, המה נשארים במעלתם הרמה. שהגיעו אליה. וע"כ זכה לקרון פניו. ולע"ל כשתמלא הארץ דעה, עתיד הקב"ה למול לבבנו ולהחזיר עטרות המדות והדעות, להיות מעשים טובים כטבע לנו כמלה"ש המוטבעים במעשיהם. וזהו ה"רז" בהקדמת "נעשה ונשמע" שזו דרך פעולת המלאכים שמוטבעים בפעולותיהם. וידוע הוא השימוש הרחב בפי חז"ל "למלאכי השרת", למושגים שונים. כמו שכינו כן לת"ח, "מאן מלה"ש, רבנן, שמילת {מלאך} משותף גם לשליח, ונביא. וקראו לשלטון השכל בתחום המדות והדעות ושחרורם מכבלי החומר, {"כתרים"}. כמו שקראו למושג החירות לעבדים {"עטרות"}, כמא', "מר"ה ועד יוה"כ עבדים יושבים ועטרותיהם בראשיהם. וענין "מלאכי חבלה", יובן גם כן ממאמרם "חרות על הלחות", חרות מע"ז, חרות ממלאך המות, שהם התאות ויצה"ר.
{בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצאה ב"ק ואמרה מי גילה לבני רז שמלה"ש משתמשים בו. גבורי כח עושי דברו לשמוע. (עושי לפני לשמוע) (פח:)}
הקדמת נעשה לנשמע אינה רק בצווי המעשי כמשתמע מ"נעשה", אלא גם בתחום האמוני והעיוני בידיעתה, שבו צריך אדם מחמת קוצר דעתו להקדים ולהאמין באמונה, גם לפני שיגיע להשגת עומק העיון והידיעה, כמאמר הרמב"ם, שלולא כן, היו רוב בני אדם מתים ועדיין לא הגיעו לחצי העיון וההכרה. וזוהי גבורת הכח לעשות דברים, גם כשהשכל לא מחייבם, אלא בכח הרצון והאמונה בש"י. וכבר העלה בעל מנורת המאור ג' ביאורים לאגדה זו. (יעו"ש קמ"ג).
{כל דבור שיצא מהקב"ה יצאה נשמתן, הוריד טל והחיה אותן וכו' חזרו לאחוריהם י"ב מיל (פח.)}
כיון שמעמד הר סיני היה מעין מעמד נבואה לחלק רב מישראל, וע"כ אירעום מצבי רעד וחלחלה, (כמו שקורה לנביאים ממש וקרה לדניאל) אלמלא טל-אור השכל, שהש"י השפיע עליהם ונתן בהם חיות וכח עמידה, וחיזוק רצון, מליכנע ולשוב מקבלת עול תורה ומצותיה. (ואפשר שהיו כאלה, שאיסורי התורה היו קשים מאד עליהם, כמאמ' "בוכה למשפחותיו" על שהיו צריכים לפרוש מנשותיהם, וכל דבור היה נגד רוח גידולם והרגלם במצרים והיתה התרוצצות במחנה ישראל על כל דבור ואיסור חדש ששמעו).
{ד"א נגידים, כל דבור שיצא מהקב"ה קושרים לו ב' כתרים וכו' (פח.)}
כי כל מצוה בכוחה ותכליתה להשלים לאדם בדעות ומדות שהם שלמותו, וישראל שקבלו עליהם התורה בטרם ישמעו אותה, וידעו אם ביכלתם לקיימה, מצאו אח"כ נפשם מקושטים בשני כתרים ועדיים נפשיים – שני כחות עלאיים, האחד כח המדות הטובות וקיום המצות המעשי, והשני, הבנתם טעמם וסודם ודעות התורה, וכשחטאו בעגל ע"י רעיונות ודעות נפסדות ומחשבות מינות ואפיקורסות שהם מלאכי חבלה, נתפרקו עדיי כבודם והפסידו. וזכה משה ונטלם, כי בלטה יותר דמותו העילאית בזה שנשאר בניגוד לכל, מוכתר באותו עדיים, ומיוחד ברום מעלתו. כי מרוב נפילתם, גדל והורגש יותר התהום והפער שבינו לבינם.
{בשעה שעלה משה למרום אמרו מלה"ש מה לילוד אשה בינינו. (פט.)}
פי' בפ"ר כך: דע, ש{למרום}, ר"ל למעלת הנבואה בהר, כי "לא ירדה שכינה למטה ולא עלה משה למעלה" (סוכה). ורצה ר"י לרמוז שהתורה לא ניתנה אלא להיישיר את התחתונים: כי לא שייך צורך לעליונים בה וזהו שאמר, מה כתיב בה, להורות, שהעליונים אין צריכים תיקון. וענין "כל אחד מסר לו דבר" רומז, שדבקות התחתונים בעליונים, הוא באמצעות התורה. ותתקס"ט (ותתקע"ד) דורות, לאו דוקא. רק בא לציין שלא ניתנה קודם לכן עד משה. או אפשר שרומז לחיי מתושלח, שעל אף אריכות ימיו לא זכה לתורה שטרם הזדככו, וטרם עלה לרצון לפני ה' לתתה אז. וזהו ענין "אחוז בכסא הכבוד", ולימדנו בזה ד' עיקרים. שלנבואה, צריך הכנה. ורצון ה', ואמצעיים, ושהכל להשלמתנו אנו עכ"ל.
{כל דיבור שיצא מפי ה' נתמלא העולם בשמים וכו' ודבור שני להיכן הלך הוציא ה' רוח ומעביר ראשון וכו'. (פט:)}
ע"ד מה שפירש הרמב"ם "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות", שהיה די במעט מצות כדי לזכות לעוה"ב, אלא כדי שבאיזה מצוה אחת שיזדמן לאדם לקיים אותה בשלמות, ולשם שמים, יוכל לנחול חיי העוה"ב, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, כדי לזמן להם הרבה אפשרויות לזכות בשלמות לחיי העוה"ב. ולפ"ז מובן שמדבור ראשון של הכרת מציאות ה', {אנכי}, די היה לעולם להתבשם ולאור באור פני מלך חיים באמיתת מציאותו ואלוקותו. אך מרוב טובו, העביר ראשון ראשון דהיינו צוה מצוה אחר מצוה, כדי לתת מקום והרבה אפשרויות והזדמנויות, אשר על ידם יוכלו לזכות לחיי העוה"ב.
{ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית וכו'. (פח:)}
חלילה לחז"ל לשלול רעיון חופש הבחירה בקבלת התורה, ויסתרו את משמעות הכתוב ששאלם; אם {שמע תשמעו}, וענו {נעשה ונשמע}, מאהבה ומרצון. אלא זו מליצה על חוסר הברירה שהיו בה לפי מצבם אז, כשעמדו יותר מס' רבוא במדבר, מופקרים אך ורק לחסדי ה' ולנסיו, להגנתם ולקיומם, לפי מה שמתואר בכתובים על מוראו של אותו מעמד בקולות וברקים, אש וקול גדול מיוחד ומחריד, באופן שאין לצייר ולתאר אפשרות שיעלה על דעתם לחזור בהם, ממה שאמרו נעשה ונשמע, ויבחרו אחרת ממה שקבלו בבחירה גמורה. ואף שמצב שכזה נראה ככפיה, מכל מקום הבחירה המוחלטת קיימת היתה. וכל אותו תהליך היה לטובתם של ישראל כדי לסייעם ולשכנעם בהחלט, בדרך ובטוב שבחרו. (וקצת ראיה לביאור זה, ממה שדרשהו במדרש בפנים אחרות לשבח; "מלמד שנעקר ההר ממקומו ועבד להון כעין גניתא" (חופה). (ואפשר עוד שכוונתם בכפיית הר, לרמוז שקבלתם את התורה, היתה מיראת העונש ותקות שכר, באשר חייהם במדבר היו תלוים בנס ובחסד. ולפ"ז מובן הצורך בברית שניה בערבות מואב, שאז כבר לא היו כאנוסין לקבלה מאימת המדבר).
ועי' בעיון יעקב על תמיהת כל המפרשים בזה ואיך מתישב כפיה עם רצון. ולזה יאות תירוץ הרמב"ם בהלכות גרושין. וענין אמרם מכאן מודעא רבא לאוריתא הוא, שישנה התנצלות מה, אם חוטאים ולא מצליחים לעמוד בברית ה', פרט לאחר שקבלוה מחדש בימי אחשורוש (מרצון חפשי מבלי שכנועים ואילוצים.)
{בשעה שעלה משה למרום אמרו מלה"ש מה לילוד אשה בינינו. מה אנוש וכו', מיד הודו וכו' ואף מלה"מ מסר לו דבר. (פח:)}
בדברי דוד הובע הרעיון הזה, איך האדם מצד חומרו בלתי ראוי לגדולה הזו שתנתן לו תורה מהש"י להשכילו בדעה ובחכמה, אלמלא השכל שהוחן בו, אשר על ידו יכול להגיע להדמות למעלת המלאכים להכרת בוראו, כי אך לתכלית זו נברא בדעה ובבינה. ובעבור הרכב החומר בו עם השכל, נצטווה בתורה ומצות, וזהו ענין "אחוז בכסא הכבוד". שכסא כבודו, היא תורתו והשכלת עולמו ("כסא כבוד, השמים כסאי") אשר מתוך התבוננות בענין מצותיה של תורה ובטבע הבריאה (של אדם) יתברר, שרק הוא זקוק לתורה כדי לתקן על ידה את חסרונותיו, כי מלה"ש אינם זקוקים לכך באשר הם מוטבעים ללא חסרון. ואם כי סודותיה ועניניה שהם הכרת כסא כבודו גבוהים ורחוקים מהשגת רוב המון בני אדם, וזוהי טענה ניצחת וצודקת השורפת (כהבל פה), יש להשיב שגופי המצוה, כלל העם יכולים לקיימם, שע"ז נאמר "לא נפלאת היא ממך". אבל עומק ההשגות הרמות הרמוזות בה, הם רק לשרידים אשר ה' קורא, יחידי סגולה חכמי התורה, אשר משעבדים ונותנים כל הכוחות והיצרים לתכלית השגה זו, כל אחו"א לפי כחו. וזהו ענין כל אחד נעשה לו אוהב, ומסר לו דבר, (מתנה – נחליאל) כי אף מלה"מ, שהוא שטן, והוא יצ"ר, נמסר למשה (ולכיצ"ב). וע"י התורה ומושגיה אפשר לאדם להגיע למעלות והשגות עליונות להיות כרע ואוהב להם, כמשה שנתעלה והגיע בשלמותו להם, וגדל כחו בתפלתו להוכיח, שאין הקטרת מחייה או ממיתה, אלא החטא והמינות שהוא יצה"ר הוא הממית (כי אין מציאות רע בעולם מצד עצמו). ובכל דבר שקלקל האדם, בו תלויה רפואתו ותקנתו.
{בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים רבוא וקשרו לכל או"א שני כתרים. אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע (פח)}
כי בלי הקדמת הנעשה לנשמע אין מקום אלא לכתר אחד בלבד. כי אז האדם עושה מתוך רצונו והסכמת דעתו. מה שאין כן אם תחלה הוא עושה לפני הנשמע, הרי יש לו כתר ושכר על עצם המשמעת, ואח"כ שכר על עצם הרצון. וכל כך קשרו חז"ל כתרים ושבחים להקדמת נעשה לנשמע, מפני שזה יסוד קיומה של תורה תחלה בישראל, מתוך משמעת קבלה ומסורת, ואח"כ מגיעים להבנה ידיעה והכרה. ואף זה רק מתי מעט מגיעים והם השרידים אשר ה' קורא.
{כל דבור ודבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות שנ' ה' יתן אומר המשרות צבא רב (פח)}
אפע"פ שפשט האגדה מכוון כנגד שבעים אומות (צבא רב), ענינו בעיקר כנגד שבעים נפש יורדי מצרים דהינו שדברי ה' לישראל, היו מובנים לכל הדרגות והכתות בישראל, כל אחד לפי כחו ולפי הבנתו, וכך לפי זה הוא מאמר חז"ל, שבעים פנים לתורה.
{לעתיד לבא אומר הקב"ה לאב' בניך חטאו, אומ' ימחו על קדושת שמך וכן ליעקב. (אך) יצחק או' בני ולא בניך, (ועושה חשבון שנות חיי אדם עד תריסר ופלגא ואו') אם אתה סובל כולם טוב. ואם לאו פלגא עלי. ואי לאו הא קריבית נפשי קמך. מיד פתחו ואמ' כי אתה אבינו ומחוי להו כלפי ה' ואו', אתה ה' אבינו (צ)}
כל הדרשה בנויה היא על כך שבפסוק הזה לא נזכר שמו של יצחק, ועל כן מצא הדורש לדרוש שכביכול אבר' אבי', לכבוד קדושת שמו יתב' מוותר על בניו, שכן מצינו שגירש את ישמעאל מביתו עקב תרבות רעה. וכן מצינו שיעקב מארר את בניו שלא תאמו את דרכו ורצונו. ומאידך, לעומתם יצחק קירב הרבה לעשו על אף רשעו, ועל כן כביכול גילה מידת רחמנות יותר מכל אב, אך אעפ"כ, מטרת הדורש לומר, שעל אף כל הלימוד זכות שיכול להיות בעולם, אין עומד לישראל אלא חסדו של האב העיקרי אב העולם, כי אתה אבינו גואלנו מעולם שמך.
{ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו (צ)}
כלומר שראוי היה מצד גזרת ה' שצריכה להתקיים על כל פנים. אבל מצד עצמו לא היה חייב לגלות, ועל כן זכותו גרמה שירד בכבוד.