יאיר טיקטין
ראשי פרקים
א. גוף האגדה ותירגומה
ב. ניתוח כללי של האגדה
ג. פירוש האגדה
(1) הנסיעה
(2-5) מעשה התינוקות
(6-10) מעשה הארוחה
(11-19) סודו של הסבא
(20-21) משפחה שכזאת
(22-34) התרת מעשה הכישוף (המכשפה, השולחן, וזרע הפשתן)
(35-37) רבי יהודה בן בתירא
א. גוף האגדה ותירגומה
ירושלמי סנהדרין פ"ז הי"ג [כה ע"ד] : פרוש (תרגום) הפני משה:
רבי ליעזר ור' יהושע ורבן גמליאל, סלקון רומי, רבי ליעזר ור' יהושע ורבן גמליאל, סלקון לרומי. 1
ראו תינוקות שעושים גבשושית של עפר, ואומרין כך היו עושין בארץ ישראל, להפריש זה לתרומה וזה למעשר.
והכירו שיהודים גרים שם ונכנסו לעיר. עלון לחד אתר ואשכחון מיינוקיא עבדין גבשושין, ואמרין הכין בני ארעא דישראל עבדין ואמרין ההן תרומה וההן מעשר.
אמרין מסתברא דאית הכא יהודאין.
5
ונתקבלו אצל אדם אחד לביתו, וכשישבו לאכול ראו שכל תבשיל ותבשיל שהיו מכניסין להם היו מעלים אותו בתחילה לתוך חדר קטן אחד, ואחר כך היו משימין לפניהם. והיו חוששין שמא דבר מינות נזרקה בהן, וכעין שעושין לפני עבודה זרה על דרך העורכים לגד שולחן. עלון לחד אתר ואקבלון בחד כיי. יתבון למיכל והוה כל תבשיל דהוה עליל קומיהון, אי לא הוון מעלין ליה בחד קיטון, לא הוה מייתי ליה קומיהון.
וחשון דילמא דאינון אכלין זבחי מתים.
10
ושאלו לבעל הבית: מה עסק לזה, ומפני מה הם עושים כך? והשיב, שעושה כן לכבוד אביו הזקן, שיושב תמיד שם ומפני שנדר וקיבל על עצמו שלא לצאת מחדר הקטן הזה עד אם יבואו חכמי ישראל לכאן, ויראה להציע דבריו לפניהם ויגלה דעתו להם.
ואמרו להבעל הבית: לך ואמור לו שיצא עכשיו, מהחדר ויבוא לפני חכמי ישראל אשר המה כאן.
אמרין ליה: מה עיסקך דכל תבשיל דאת מייתי קומינן, אין לית את מעיל להן קיטון לית את מייתי לון קומינן?
אמר לון: חד אבא גבר סב אית לי, וגזר על נפשיה דלא נפק מן הדא קיטונא כלום, עד דייחמי לחכמי ישראל.
אמרין ליה: עול ואמור ליה, פוק הכא לגביהון, דאינון הכא.
נפק לגבון.
15
אמרו לו מה עיסקך שאתה סגור בתוך החדר? והשיב להם, שקיבל עליו זה בשביל שמצטער על בנו שאינו מוליד, ומבקש אני מכבוד החכמים שיתפללו על בני על דבר הזה.
אמר רבי ליעזר לרבי יהושע: מה יהושע בן חנניה חמי מה דאת עביד! אמרין ליה: מה עיסקך?
אמר לון: צלון על ברי דלא מוליד.
אמר רבי ליעזר לרבי יהושע: מה יהושע בן חנניה חמי מה דאת עביד! 20
הביאו לפני זרע פשתן, ונטע ופזרן על השולחן, ונתראה להם שנזרע וצומחן ועולה וגדל, ונתראה להם שהוא תולשן, עד שהעלה אישה אחת עם קליעת שיערה,
והיא המכשפה שעשתה להן הכישוף הזה שלא ילודו. אמר לון: אייתון לי זרע דכיתן, ואייתון ליה זרע דכיתן. איתחמי ליה, זרע ליה על גבי טבלה, איתחמי מרבץ ליה, איתחמי דסלקת, איתחמי מיתלש בה, עד דאסק חדא איתא בקלעיתא דשערה.
25
ואמר ליה רבי יהושע: תתיר מיד מה שעשית!
והשיבה: איני מתיר הכישוף.
ואמר לה: אם לא תתיר יפרסם לכל מה מעשיה, ומי היא בשמה. ואמרה: שאין יכולת בידה להתיר מפני שהשליכה קשר הכישוף בתוך הים. וגזר רבי יהושע על שרו של ים, ופלטן, ואחר כך התפללו עליו,
אמר לה: שריי מה דעבדתין.
אמרה ליה: לי נא שרייה.
אמר לה: דלא כן אנא מפרסם ליך.
אמרה ליה: לי נא יכלה דאינון מטלקין בימא.
וגזר רבי יהושע על שריא דימא, ופלטון,
וצלון עלוי,
30
וזכו להעמיד לרבי יהודה הוא הנקרא ר"י בן בתירא. אמרו: אילו לא עלינו לכאן אלא להעמיד הצדיק הזה דיינו.
זכה למיקמה לרבי יודה בן בתירה.
אמרו: אילו לא עלינו לכאן אלא להעמיד הצדיק הזה דיינו.
35
ב. ניתוח כללי של האגדה
בראיה ראשונה, הסיפור שלפנינו הינו סיפור דרמטי העוסק במעשה כישוף-איזוטרי ומובא כחלק מסדרת סיפורי כשפים שבמרכזם עומד התנא רבי יהושע בן לוי .
בניתוח זה אנסה לשמוע את קולם של דמויות המשנה, הסב, הבן והתינוקות ועל ידם לזהות את הציר הפנימי (והמעט אירוני) שלעניות דעתי מהווה את מרכז העלילה.
בסיפור קיימות חמישה מערכות:
1. מעשה התינוקות (עישור העפר).
2. מעשה הארוחה (העברת האוכל דרך הקיטון, הסב המתבודד).
3. פתרון התעלומה, דו-השיח בין הסב לחכמים.
4. התרת הכישוף.
5. הולדת רבי יהודה בן בתירא.
רקע הסיפור הוא הגעת שלושת גדולי חכמי ארץ ישראל לרומי.
בסיפור לא מסופרת מטרת הנסיעה אך ניתן להסיק שהיא איננה קשורה ליהודי רומא, שהרי בהגיעם לעיר החכמים כלל לא ידעו שישנם יהודים במקום.
במערכה הראשונה נתקלים החכמים במחזה מוזר. בכניסה לעיר הם מבחינים בילדים המגבבים עפר כדרך שתורמים את המעשרות. מסקנת החכמים ממראה עיניהם היא: "אמרין מסתברא דאית הכא יהודאין" .
המערכה השניה מתרחשת בבית שאליו מוזמנים החכמים לארוחה. במהלך הארוחה נתקלים החכמים במחזה מוזר נוסף; כל תבשיל המגיע לשולחן, עובר תחילה דרך קיטון (= חדר, עלית גג). מחזה זה מביא את החכמים לידי חשש – "וחשון דילמא דאינון אכלין זבחי מתים". החכמים שואלים את בעל הבית לפשר המעשה אך במקום לקבל פתרון לשאלתם הם נחשפים לתעלומה נוספת, אביו של בעל הבית נדר שלא יצא מחדרו עד שייפגש עם חכמי ארץ ישראל.
בנקודה זו מגיע המתח לשיאו.לפנינו מתגלה השגחת האל שגלגל את העניינים כך שהחכמים יגיעו בדיוק לבית הסב המצפה להם. הסב שמר על סודו עד להגעת חכמי ארץ ישראל, ועתה מגיעה הצפייה לשיא, לגילוי סודו של הסב.
המערכה השלישית הינה הפתרון לתעלומה. הסב מגלה שהוא מצטער על בנו שאינו מוליד. לעניות דעתי פתרון זה מהווה פתרון לא רק להסתגרותו של הסב בחדרו אלא אף פותר את כל שאר התעלומות. בדרך זו ניתן להסביר אף את סיבת הגעת החכמים לרומי וכן את מעשה התינוקות. מערכה זו הינה נקודת המפנה בסיפור.
המערכה הרביעית עטופה מסתורין ועוסקת בהתרת הכישוף, תחילה מול המכשפה קלועת השיער ולבסוף מול שרו של ים.
המערכה החמישית היא "ההפי אנד" שבו לא רק שהכישוף הותר, אלא אף נולד תלמיד חכם.
איננו יודעים אם מטרת השליחות הראשונה של חכמים בהגעתם לרומי עלתה יפה אך גם אם באו רק ע"מ שבזכותם יוולד רבי יהודה בן בתירא – דיינו.
המשפט האחרון הנו משפט סיום, שהופך את הסיפור למסגרת אחת ומקשר את תחילת הסיפור- הגעת החכמים לרומי, עם סוף הסיפור- הסיבה הנסתרת למטרת בואם . אם בתחילת הסיפור לא ברור לקורא מדוע הגיעו חכמי ישראל לרומי, הרי שבסיום הסיפור ניתן הפתרון, ולפנינו נוצר סיפור אחדותי.
ניתן לראות בסיפור מבנה כיאסטי:
1. הגעת חכמים לרומי.
2. מעשה התינוקות שמעשרים עפר.
3. מעשה הארוחה סביב השולחן.
4. גילוי הסב על דבר עקרותו של בנו.
5. התרת הכישוף על שולחן הסעודה .
6. הולדת תינוק לבן העקר.
7. הגילוי שלשם כך הגיעו חכמים לרומי.
ע"פ מבנה זה הדו-שיח הקצרצר בין הסב לחכמים הוא מוקד האגדה. הדו-שיח מהווה את נקודת המפנה של הסיפור כאשר עד אליו אנו בשלבי התעלומות וממנו והלאה מתחיל שלב ההתרה.
ג. פירוש האגדה
(1) הנסיעה
רבי יהושע רבי אליעזר ורבן גמליאל מגיעים לרומי. פתיחה המספרת על הגעתם של חכמים לרומי איננה דבר חדש. התלמוד מספר לנו מספר פעמים על נסיעות דיפלומטיות של חכמי ארץ ישראל לרומא. נסיעות אלו נועדו בעיקר לצורך פדיון שבויים או התרת גזרות ולעיתים משולבות בהן ויכוחים עם גדולי רומא . אך דווקא בסיפורנו בחר המספר להעלים את סיבת הנסיעה כהנגדה לסיום הסיפור בו מתגלה למפרע מטרת הגעתם של חכמים לרומא.
גילויו של הסב כי בנו עקר עומד במרכז האגדה. מציאות המשפחה העקרה מוצגת בהנגדה לחכמי ארץ ישראל. את המתח בין רומי (שאינה מולידה) לבין ארץ ישראל (המצמיחה פרות) ניתן לראות כבר בהסתרת מטרת הנסיעה, המדגישה את הניגוד בין חכמי הארץ לרומא.
הניגוד בין רומא לירושלים גדל כשאנו נזכרים שרומא איננה עיר ניטרלית, אלא היא היא רומי שהחריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו. היא רומא – מלכות הרשעה,העומדת כניגוד המוחלט למלכות ישראל .
(2-5) מעשה התינוקות
החכמים נכנסים לעיר ורואים מחזה מוזר של ילדים שמשחקים בצרורות של עפר ומזכירים שכך היו מפרישים תרומות ומעשרות בארץ ישראל. התמונה של ילדים בלב רומי (מלכות הרשעה) שמתאמנים בהפרשת תרומות ומעשרות תוך כדי אזכור שם ארץ ישראל בוודאי הדהימה את החכמים. החכמים הפליגו מאות קילומטרים לרומא ודווקא שם נתקלו בחזרה בשמה של א"י.
במעשה הפרשת תרומות ומעשרות מקיימים הילדים את דברי חז"ל המחייבים אותנו להציב ציונים למצוות בחוץ לארץ:
ד"א ואבדתם מהרה אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצוינים במצות שכשתחזורו לארץ לא יהו עליכם חדשים: משלו מלה"ד למלך בשר ודם שכעס על אשתו וטרפה בבית אביה ואמר לה הוי מתקשטת בתכשיטין שכשתחזורי לא יהו עליך חדשים כך אמר הקב"ה בני היו מצוינים במצות כשתחזורו לא יהו עליכם חדשים הוא שירמיה אומר הציבי לך ציונים . (מדרש תנאים לדברים יא יז)
כשהסב מגלה לחכמים שבנו אינו מוליד, הוא מאיר באור חדש גם את מעשה התינוקות. לעומת ארץ ישראל שבה מפרישים תרומות ומעשרות אמיתיים, מעצים שמולידים וממשיכים פרות הרי ילדי הגולה מפרישים עפר שאינו מצמיח פרות . חכמים רואים לפני עיניהם את הבעייתיות של ילדי הגולה שמעשרים צרורות המסמלים חוסר המשכיות, ושמה של ארץ ישראל, ארץ החיים, נישא על שפתותיהם.
(6-10) מעשה הארוחה
לאחר ההפתעה הראשונית על הימצאותם של יהודים בעיר ולאחר המחזה המשונה של הפרשת העפר, מוזמנים החכמים לאחד הבתים. בזמן הארוחה מתגלה לעיניהם מחזה מוזר נוסף, האוכל שהם מקבלים עובר דרך קיטון לפני שהוא מגיע לשולחנם. בשלב זה חוזרים החכמים לסברתם הראשונה, שהרי אף אם יש כאן יהודים, הרי האוכל הוא בגדר זבחי מתים:
בשר הנכנס לעבודת כוכבים מותר, והיוצא – אסור, מפני שהוא כזבחי מתים.
(בבלי, ע"ז כט ע"ב)
בהאשמת בעל הבית בזבחי מתים יש להערכתי גם אמירה פנימית נוספת:
תניא, רבי ישמעאל אומר: ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודת כוכבים בטהרה הן, כיצד? עובד כוכבים שעשה משתה לבנו וזימן כל היהודים שבעירו, אע"פ שאוכלין משלהן ושותין משלהן ושמש שלהן עומד לפניהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים… (שם ח ע"א)
בחשש מפני אכילת זבחי מתים קיימת אמירה כפולה. שמא האוכל באמת מוקטר לעבודת אלילים באותו הקיטון ואף אם לא, הרי ישראל שבחוץ לארץ הם אוכלי זבחי מתים בטהרה.
אנו, שכבר מכירים את המשך הסיפור, יכולים להוסיף מימד נוסף. סביב השולחן יושב בעה"ב ללא אביו (הסב הזקן שלא יוצא מהקיטון שלו) וללא דור המשך. מציאות זו של שולחן ללא משפחה, ללא שלשלת דורות, הנה מציאות של זבחי מתים.
(11-19) סודו של הסבא
החכמים שואלים את בעל הבית מה פשר העברת האוכל דרך הקיטון. במקום לקבל תשובה אנו מתוודעים לתעלומה נוספת, אביו הזקן של בעל הבית נשבע שלא לצאת מחדרו עד שיפגוש בחכמי ארץ ישראל. פעם נוספת נתקלים החכמים שהגיעו לרומי בשמה של ארץ ישראל, אך לא מפיהם של ילדים אלא מסב זקן שנדר להישאר כלוא בחדרו. הסיפור מגיע לשיאו, שהרי הנה הם חכמי ארץ ישראל ועתה יוכל הסב לצאת מחדרו. תעלומה של משפחה תמוהה זו עומדת על סף פתרונה.
החכמים, שסקרנותם בודאי מתעוררת, מבקשים מבעל הבית שיקרא לאביו שהרי הם חכמי ארץ ישראל להם ייחל וציפה, ובין האב ורבנן מתפתחת שיחה.
(20-21) משפחה שכזאת
כשהתפרסם בתחילת השנה מדד העוני בישראל. בחרה התקשורת להמחיש את בעיית העוני ע"י התמקדות במשפחה אחת, במצבה בכלכלי, המשפחתי וכו' .לעניות דעתי באופן דומה מתמקדת האגדה במשפחה יהודית אחת המייצגת את יהודי הגולה.
לנגד עינינו מצטיירת תמונה של משפחה שכל סדר הדורות בה נגדע. הסב (מי שמסמל את המסורת, ההמשכיות) כלוא בחדרו. ואילו הבן ללא ילדים, וללא דור המשך (מה שמחזיר את החכמים לסברתם הראשונה שאכן יש כאן זבחי מתים, משפחה ללא המשכיות) נקודה זו משליכה, כפי שכבר הראנו, גם על מעשה התינוקות, וגם על מעשה הארוחה.
מעניין שדווקא הסב הוא המצטער על גדיעתה של ההמשכיות בעוד שהבן העקר מסב סביב השולחן כרגיל.
הבן שנולד בתוך הגולה ועפר טומאתה רואה בה את המציאות היחידה בעוד שהסב (שמסמל את הקשר עם העבר) עודנו זוכר את ארץ ישראל ומקווה שמשם תצמח הישועה .
(22-34) התרת מעשה הכישוף (המכשפה, השולחן, וזרע הפשתן)
כששומעים החכמים את דברי הסב (שכל חייו חיכה לחכמי א"י שיושיעו אותו) עובר גורלה של העלילה לידיהם ומתחיל שלב התרת הכישוף.
כאן מגיעים אנו לאחת הסוגיות האיזוטריות ביותר בחז"ל – היחס לכישוף.
א.א אורבך כותב על הכישוף כך:
השקפת חז"ל על יכולתו הכוללת של האל נודעת לה תוצאות לגבי רעיונות אחרים. היא מוציאה מכלל אפשרות קיומו של כוח מאגי העלול להשפיע על סדרי הטבע ועל גזרותיו של אלוקים… הוא הדין לגבי המאגיה- אי אפשר לישבה עם קיומו של אל כל יכול… מעשי הכשפים היו הופעת לוואי הקשורה במהותה של האלילות.
(חז"ל, פרקי אמונות ודעות, ירושלים תשנ"ח, עמ' 81)
בהמשך הדברים מראה אורבך את התנגדות חז"ל למעשה הכשפים, החל מהרחקת היסוד המיתי מהכישוף ועד האמירה שכל מעשי הכשוף הם רק אחיזת עיניים.
את מעשה החכמים שלפנינו, שבו מבצע רבי יהושע כישוף, מזכיר אורבך בהערת שוליים בלבד.
לעומת הגישה המרחיקה את חז"ל מהכישוף, כותב מ.בר-אילן כך:
לא פעם ולא פעמיים ניתן לקרא בספרות התלמודית כי חכמי המשנה והתלמוד עסקו בכשפים. ככלל ניתן לאמר, כי בעת העתיקה לא ניתן היה להפריד בין חיי הדת לבין המאגיה, כפי שעשוי לחשוב האדם המודרני. המאגיה הייתה חלק אינטגרלי מהדת.
(מאיר בר אילן, דעת 34, ,אונ' בר אילן, חורף תשנ"ה, עמ' 17-31)
המחלוקת סביב היחס לכישוף וליסודות המיתיים בספרות חז"ל איננה מחלוקת חדשה, וכך כדוגמא ניתן להביא את דברי הגאונים על בעלת האוב מעין דור:
ונשאל רבנו שמואל בן חופני על הסיפור מן בעלת אוב ואם החיה ה' את שמואל באותו המעמד, והשיב על זה בתשובה ארוכה ואמר באמת לא החיה אותו אבל בעלת אוב רימתה את שאול… ובנוגע לניצחון של הפלשתים יתכן להיות כי ראתה סימנים ואותו לזה מן גבורת הפלשתים ורפיון ישראל וכמו כן הוא מה שאמרה לענין מיתת שאול ובניו..רק על דרך ההשערה . (אוצר הגאונים, הרב לוין, מסכת חגיגה פיסקה ד')
וכך כותב רבנו הרמב"ם על כישוף ועבודה זרה:
ודברים אלו כולם דברי שקר וכזב הם, והם שהטעו בהן עובדי עבודה זרה הקדמוניים לגויי הארצות כידי שינהו אחריהם ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים האלה ולא להעלות על הלב שיש בהן תועלה שנאמר ולא נחש ביעקב ולא קסם… וכל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודברי חוכמה אבל התורה אסרה אותם אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה אבל בעלי חוכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות גמורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חוכמה אלא תוהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללם מפני זה אמרה התורה שהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה' אלוקיך. (הלכות עבודה זרה סוף פרק יא)
חיזוק לגישה זו ניתן לראות גם בסיפורינו בשימוש במילה 'איתחמי' שפרושה 'נראה', שכביכול רק נראתה להם המכשפה.
על גישה מרחיקה זו חולק הגר"א בחריפות:
אבל כל הבאים אחריו חלקו עליו שהרי הרבה לחשים נאמרו בגמרא. והוא נמשך אחר הפילוספיה ולכן כתב שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר. אבל כבר הכו אותן על קודקודו שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמרא ע"פ שמות וכשפים… ובירושלמי שם עובדא דרבי אליזר ורבי יהושע ובן בתירא… והרבה כיוצא. והפילוספיה הטתו ברב ליקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלייצי ולעקור אותן מפשטן. וחס וחלילה איני מאמין בהן ולא מהן ולא מהמונם אלא כל הדברים הם כפשטם אלא שיש בהם פנימיות, לא פנימיות של בעלי הפילוסופיה שהם חיצוניות אלא של בעלי האמת.
(ביאור הגר"א, יורה דעה, ס' קעט ס"ק יג)
לעניות דעתי קיים הבדל שורשי בין כישופי העכו"ם לבין מעשה חז"ל . בעוד שהעכו"ם משתמשים בכוחות הטומאה ובמאגיה כדי לכפות על העולם ולשנותו, הרי אצל חכמינו הפנייה היא כלפי אלוקים. גם משה וגם חרטומי מצרים הופכים את המטה לנחש. ניסים ומעשי פלאים תמיד היו קיימים בעולם, אך אצל משה מקור הפלא הוא רק רצון ה' ,וכך גם אצל חז"ל הפניה היא רק כלפי שמיא. לעומתם מטרת כשפיהם של אומות העולם שכל כולם כפירה בכח עליון.
למה נקרא שמן כשפים? שמכחישים פמליא של מעלה. (סנהדרין סז ע"ב)
ובצורה מעט שונה מסביר ר' צדוק הכהן מלובלין:
אפשר לעשות מופתים ע"פ התורה וכך היו כל מופתי משה רבינו עליו השלום שפתח שער חדש בדברי תורה .. וכל מופתי אלישע על ידי התפילה.. כי יותר יש לפעול ע"י תפילה (צדקת הצדיק, הוצאת הר ברכה, תשנ"ח, פיסקה עב)
וכך גם באגדה שלפנינו משתמש רבי יהושע בכח התפילה ובתפילתו מתיר את הגזרה.
הרב קרליבך אמר באחת משיחותיו שמי שלא מאמין בניסים לא יכול להתפלל, ואכן הנס והתפילה מגיעים מאותו השורש, שינוי בעולם ברצון האל.
רבי יהושע
רבי אליעזר מבקש מרבי יהושע שיתיר את הכישוף. רבי יהושע נעתר לו ומבקש זרע של פשתן.
רבי יהושע ,מפורסם בויכוחיו עם המינים .באותם ויכוחים מפליא רבי יהושע בחכמתו, הן בחכמת ידיעת שפות והן בבקיאותו במעשה כשפים.
משמת ר' יהושע פסקו עצות טובות ומחשבות טובות מישראל
(ירושלמי סוטה פ"ט הט"ו[כד ע"ג])
השולחן
רבי יהושע מקבל את זרע הפשתן. וזורע אותו על השולחן.
חלק גדול מהאגדה סובב סביב לשולחן. לעומת תאור השולחן החי בתהילים "בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶך", הרי אצלנו קיימת מציאות הפוכה של שולחן מת, של פירוד. סביב לשולחן המת יושבים רק האורחים בעוד הסבא, אבי המשפחה, נשאר בחדרו, ולבעל הבית אין ילדים.
הישיבה סביב השולחן מסמלת גם השתקעות והשלמה. בעוד הסב מסתגר בחדרו ולא מוכן לאכול על שולחן הזהב של רומא הרי הבן ממשיך לאכול כרגיל ,ובכך הופך השולחן "המת" לא רק לסמל המשפחה המתפוררת אלא גם לסיבת העקרות. בשלב זה בסיפור מתהפכות היוצרות, השולחן, שקודם ייצג את הפירוד והגוויעה מתהפך לברכה, וממנו ראשית הישועה .
גם זריעת הזרע היא מעשה סימבולי של הולדה, בדומה לגבר שמזריע את האשה .
מכשפה קלועת שיער
רבי יהושע זורע את זרע הפשתן (כותנה) משקה, מגדל, תולש ולבסוף יוצאת מתוך השיח מכשפה קלועת שיער(!). מיתוס המכשפה קלועת השיער, המכשפת בעזרת שערותיה, מופיעה בגמרא בפסחים ובספרי הראשונים וכן ביצירות אומנות רבות מהתקופה ההלניסטית. יתכן ופריעת השיער של אשה סוטה קשור להיווצרות מיתוס זה .
הפשתן וגם השיער מסמלים בספרי הקבלה את הצד של הדין, את המותרות המובילים ל'דינים' .
בסיפור שלפנינו מסתבכים וצומחים שיח הפשתן (המסמל דינים) עם שיער המכשפה ויוצרים ביחד את קשר הכישוף. בתיאור ציורי זה ניתן לראות את ההסתבכות של המקרה שלפנינו עד כדי כך שאפילו המכשפה עצמה לא יכולה להתיר את הקשר .
למה זה תשאל לשמי?
מן הפשתן יוצאת לפתע מכשפה, היא המכשפה שגזרה על הבן את גזירת העקרות. רבי יהושע מבקש מהמכשפה להתיר את כישופיה והמכשפה מסרבת. רבי יהושע מאיים עליה שיפרסם את שמה ברבים.
אנו יודעים שבעולם הקדום, עיקר העבודה בהשבעת שדים ומזיקים הוא ידיעת שמם. בשם טמון כח, השם והכח הם כוחות נרדפים. וכך אנו רואים בשרידים של קערות וטסי נחושת השבעת מלאכים ושדים בעזרת גילוי השם שלהם בפומבי .
קביעת השם היא גם חלק מהמאבק בין יעקב למלאך – "וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך ויאמר למה זה תשאל לשמי". אף כאן נאבק רבי יהושע במכשפה ומאיים שיפרסם את שמה. איום זה משיג את מטרתו. אך כאן צפויה לנו הפתעה. המכשפה לא מסוגלת להתיר את הכישוף שהיא עצמה הטילה!
אשיב ממצולות ים
קשר הכישוף נזרק לים. כביכול כבר לא ניתן לתקן ולהתיר את הגזירה. המצב התדרדר עד למצולות ים ומשם אפילו המכשפה לא יכולה להחזירו.
ניתן לראות בקשר הכישוף שהופקע מידיה של המכשפה פן נוסף. המציאות של היהודים בגולה כבר איננה קשורה לכישוף זה או אחר שקרה בעבר. רומי אומנם אחראית לתחילת הפורענות על היהודים, אך המשכה של אותה פורענות כבר אינו בתחום שליטתה – אחריות זו כבר נשמטה מידיה של רומי לתהומות ים.
רבי יהושע אינו מתיאש, וגוזר על שרו של ים . וכך מתוך תהומות הים נפלט קשר הכישוף ומוטל בחזרה אל החוף.
פרשתי ידי אליך
לאחר זריעת הפשתן, האיום על המכשפה והגזרה על שרו של ים, יש צורך בתפילה.
לאחר שרבי יהושע , המלומד בכשפים, מתיר את קשר הכישוף, הגיע זמנם של חכמי ארץ ישראל לעמוד בתפילה. המאגיה והכישוף לא כופים את העולם העליון, ותמיד נצרך האדם לרחמי שמים, לעזרה מאלוקים.
(35-37) רבי יהודה בן בתירא
הסיפור התחיל בתיאור הכיליון, הסב הסגור בחדרו והבן העקר. ובסיומו הולדת רבי יהודה בן בתירא. בסיפור שלנו מובן גם שמו של רבי יהודה בן בתירא בארמית האותיות ב' ופ' מתחלפות כך שבן בתירא הוא בן פתורא – כלומר, בן השולחן – ושמו רומז על הולדתו הפלאית שהחלה בזריעת הפשתן על השולחן ברומי. בתלמוד הבבלי במסכת סנהדרין מסופר על ביוגרפיה שונה של רבי יהודה בן בתירא:
מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל ונשאו נשים והולידו בנים ובנות, עמד ר' יהודה בן בתירא על רגליו ואמר אני מבני בניהם . (סנהדרין צב ע"ב)
אם נתבונן בשני המדרשים השונים נראה שהם מקבילים. בחזון העצמות היבשות מתוארת בקעה מלאה עצמות, ודווקא מתוך תהומות הנשייה, מתוך זעקת הייאוש של העצמות היבשות חסרות התקווה "אבדנו, נגזרנו לנו", מגיעה רוח החיים המקימה מעפרותיהם את שוכני העפר, מעלה אותם מקברותיהם ומחייה אותם. בדומה לכך האגדה בתלמוד הירושלמי, שבה מתוך העקרות בגלות, מתוך מלכות הרשעה והאמירה של בטל סברנו ואבד סיכויינו, נולד בן בתירא.
ומיהו רבי יהודה בן בתירא ?
רבי יהודה בן בתירא הוא תנא מהדור השלישי, שלמד את תורתו בארץ ישראל, בעקבות הרדיפות מצד המלכות, והאיסור ללמוד וללמד תורה, הלך רבי יהודה בן בתירא וייסד ישיבה בנציבין אשר בבבל (יחד עם חבריו, רבי מתיא בן חרש אשר ייסד ישיבה ברומי ורבי חנניה בן אחי רבי יהושע שיסד ישיבה על גדות נהר פקוד). רבי יהודה בן בתירא היה מהתנאים הראשונים שעברו לבבל הרבה לפני תור הזהב של אמוראי בבל והתלמוד הבבלי. עד מהרה הישיבה בנציבין נהפכה למרכז לשאלות יהודי הגולה ואף מסופר על שאלות מארץ ישראל שנשלחו לרבי יהודה בן בתירא בנציבין .
רבי יהודה בן בתירא, שסבו הזקן כל ימיו ציפה לחכמים שיצילוהו מהכרתת המשכיותו ויתנו לו אות חיים, זרע אמת, ייסד ישיבה בבבל וע"י כך דאג להמשכיות התורה בגולה. האגדה בירושלמי מתחילה בהעדר המשכיות וסופה בהולדת בן בתירא, ממשיך התורה בגלות .
המעבר לבבל לא היה קל לרבי יהודה:
וירשת אותם וישבת בארצם כל מקום שאתה רוצה לבנות בנה. וירשת אותם וישבת, מעשה ברבי יהודה בן בתירה ורבי מתיה בן חרש ורבי חנניה בן אחי רבי יהושע ורבי יונתן שהיו יוצאים חוצה לארץ והגיעו לפלטום וזכרו את ארץ ישראל זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו את המקרא הזה: 'ירשתם אותה וישבתם בה'.
(ספרי דברים פיסקא פ)
ומימרות רבות של רבי יהודה בן בתירא מדברות על היחס לארץ והידיעה שנשוב אליה:
ובאו האובדים בארץ אשור, אילו עשרת השבטים… תני רבי יהודה בן בתירה אומר, ממשמע שנאמר תעיתי כשה אבד בקש עבדך, מה אבידה האמורה להלן סופה להתבקש, אף אבידה האמורה כאן עתידה להתבקש. (ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ד [כ"ט ע"ג])
אחד הדברים החשובים שעמדו לנגד עיניו של רבי יהודה, הוא לדאוג לשמירת הקשר בין הגלות לארץ ישראל, והרי מי כמוהו מבין שבלא קשר לארץ וחכמיה אין קיום ליהודי הגולה. במו ידיו מנע רבי יהודה פיצול בין יהודי הארץ ליהודי הגולה:
חנניה בן אחי רבי יהושע עיבר בחוצה לארץ,
שלח ליה רבי (רבי יהודה הנשיא) תלת איגרן גבי רבי יצחק ורבי נתן…
וכתב אם אין את מקבל עליך, צא לך למדבר האטד ותהא שוחט ונחוניון זורק קדמיתא
קם רבי יצחק וקרא: כתיב באוריתא, אלה מועדי חנניה בן אחי רבי יהושע?!
אמרין ליה, 'מועדי ה" אמ' לון גבן,
קם רבי נתן ואשלם: כי מבבל תצא תורה ודבר ה' מנהר פקוד?! (נהר פקוד = נהר בבבל)
אמרין ליה 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם' אמ' לון גבן,
אזל וקבל עליה גבי רבי יהודה בן בתירה לנציבין (חנניה קיבל את סמכות רבי יהודה בן בתירא שישפוט בינהם)
אמר ליה: אחריהם! אחריהם! (לך אחרי חכמי ארץ ישראל!)
…קם ורכב סוסיא הן דמטא מטא הן דלא מטא נוהגין בקילקול. (רבי יהודה בן בתירא בעצמו עלה על סוסו ורכב בין ערי הגולה להודיע על המועדים ע"פ חישוב חכמי ארץ ישראל!)
כתיב ואל יתר זקני הגולה, אמר הקב"ה ביותר הן חביבין עלי, זקני הגולה חביבה עלי כת קטנה שבארץ ישראל מסנהדרין גדולה שבחוצה לארץ…
(ירושלמי נדרים פ"ו ה"ח)
רבי יהודה בן בתירא בהקימו את הישיבה בנציבין הניח את אבן הפינה לעולם הישיבות של בבל, ודאג לקישורו לארץ ישראל. תחילת האגדה בפירוד בין רומא לירושלים ובין אב לבנו, בעקרותו של הבן וערוותה של הגלןת, וסיומה בהולדת רבי יהודה בן בתירא שכל מעייניו היו על הגולה שתהיה מלאה בתורת ארץ ישראל.
אמרו: אילו לא עלינו לכאן אלא להעמיד הצדיק הזה- דיינו.