|
התקפת רמי בר חמא ודרך הוראתה (שלב )2
תריסמהנחת המקשן הייתה שהקניית הכפל הנ"ל נעשתה כבר מראש, בעת
לשומר, ולא בעת תשלום הקרן, שכן ברור ש"מעות אין קונות". (ראה הרפה
קוידב תוספת, ד"ה כגון). אין אנו מציעים למורה להיכנס לפרטים בהסבר מה
הייתה סברת המקשן.
ךא ,הלפכל הרפה(תוספות מסבירים שסברתו הייתה שהבעלים הקנו לשומר את
לפי התירוץ – קשים מאוד הפוג הרפהעניין זה וההבחנה בינו ובין הקניית
לתפיסת הילדים).
די שהמורה יגיע עם התלמידים למסקנה שהבעלים הקנו לשומר מראש את
זכותם לקבלת הכפל, במקרה שהשומר יאות לשלם את הקרן מבלי להטריח
אותם לבית הדין.
בנקודה זו תוצג קושיית רמי בר חמא "והא אין אדם מקנה דבר שלא בא
לעולם". טעם הדבר – יש אומרים: מפני שלא סמכה דעתו של הלוקח על דבר
שאיננו קיים עדיין, ויש מסבירים: מפני שאין על מה שיחול הקניין (ראה
אנציקלופדיה תלמודית, כרך ז', ערך "דבר שלא בא לעולם", עמוד ל"א). דומה,
שלצורך ההוראה לתלמיד הצעיר קל יותר להשתמש בטעם השני הנזכר.
תלרגהב הב הכזי ילואש הייכזה תאלהמחשת הכלל הזה: אדם מכר לחבירו
.תספות הניא וז הריכמ .(המצע תרגיאה תא אל) סייפה לעפמ
אמח רב ימר ירבד תארוה
.והונגצהש יפכ טושפ הכ ונניא ארמגב אישוקה הנבמ
נכנסים לתמונה גורמים נוספים (ולכך התכוונו כשאמרנו שסוגיה זו "מסובכת"):
דבר שלא בא לעולם. רש"י מסביר שהדבר הנקמא. דעת ר' מאיר הסובר אדם
מוסק מדברי ר' מאיר בקידושין סג ע"א: האומר לאשה הרי את מקודשת לי על
. תשדוקממנת (בגמרא שם הגירסה: לאחר) שאתגייר… ר' מאיר אומר
להסברת הענין מוטב שנשתמש בדוגמה המובאת בהמשך דברי ר' מאיר שם:
(הידוהי רותב) איה ירהו .תשדוקמ – רייגתת איהש תנמ לע היוג השא שדקמה
עדיין "לא באה לעולם".
מקרה אדם לכבשב. הגמרא מעירה שמדברי ר' מאיר אין אנו יכולים להסיק
מקנה דבר שלא בא לעולם, אלא רק בדברים שיש סיכוי סביר שיבואו לעולם. אך
הקניין יכול לחול. ןיאשבוודאי במקרה כגון שלנו אף ר' מאיר יודה
טסקטה תאירק ינפל דחא דחא הישוקה יביכרמ תא ריבסהל יוצרש הארנ
:אופא ריבסנ
.1הקושיא העיקרית מבוססת על ההלכה אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.
.ריאמ 'ר תעד .2
בין המקרה שלנו ובין המקרה של ר' מאיר או מקרים כגון פירות דקל. לדבהה .3
(דרך הוראה חילופית: הסברת כל ענין וענין אגב קריאת הטקסט של אותו שלב).
הלרגהב הייכזה תיינקה לש המגודל רוזחל רשפא אבר לש וצורית תשחמהל
האם קיימת דרך לקנות את הזכייה? התלמידים ימצאו שהדרך היא: הקניית
מכאן יובן בקלות תירוצו של רבא:תרגיאה
תירוצו הראשון של רבא מבוסס על שני עקרונות:
א. אין הבעלים מקנה את הכפל אלא את הפרה עצמה.
יאנתב) .רמושה ידיל התריסמ עגרמ – וישכעמ איה הרפה תיינקה .ב
שאם תיגנב ותרצה וכו').
עלינו לזכור יפה שכל זה אינו נאמר בפירוש, אלא שחכמים יורדים לסוף דעתו
של אדם וכשמוסר לשומר את פרתו לשמירה כאילו התנה עמו ברגע זה ואמר לו:
אני מוסר לך את פרתי לשמירה, ואם במשך ימי שמירתך הפרה תיגנב ואתה
תרצה ותשלמני הרי במסירה זו כעת אני מקנה לך את הפרה. זהו התנאי ביניהם.
וידוע שתנאי זה אינו כתנאים רגילים. בתנאים רגילים שאדם עושה עם חבירו
ברגע שמתקיים התנאי מאותו רגע מתקיים המעשה ולא קודם לכן (כגון: האומר
לאשה הרי זה גיטך אם תתני לי מאתים זוז. כשתתן לו את הכסף שביקש –
מאותו רגע יחול הגט). אבל כאן זהו תנאי של "מעכשיו" שחל למפרע משעה
.הנושאר
(השווה: הנותן לאשה עכשיו פרוטה ואומר לה התקדשי לי בה לאחר שלושים
יום – מקודשת לאחר שלושים יום. הנותן לה פרוטה ואומר לה התקדשי לי
מעכשיו אם תתני לי מאתיים זוז – הרי (כשתתן לו מאתיים זוז) מקודשת למפרע
משעת נתינת הפרוטה לקידושין):
אין צורך שנדון עם התלמידים על כל הנ"ל, אך צריך להיות ברור להם שהקניית
. רמושה ידיל התריסמ תעשמ איה הרפה
תירוצו של רבא מותקף על ידי ר' זירא בטענה שלפי זה אם אכן לבסוף נגנבה
הפרה והשומר בחר לשלם – הרי לפי התנאי הזה הפרה של השומר משעת
המסירה, ומדוע אם כן נמסר בברייתא אחת שאין לשומר חלק בגיזותיה
.היתודלוובו
בתשובה לכך, ר' זירא מקבל את העקרון שבתירוצו של רבא אלא שהוא מתקנו
במקצת (שאלה .)10נכון שהבעלים מקנים לשומר את הפרה מעכשיו, אבל אינם
מקנים לו את גיזותיה וולדותיה והנימוק להסתייגות זו ברור: גיזות וולדות הם
שבח שבא מגופה ואת זאת אין אדם רגיל להקנות (שאלה .)11
אפשר שתישאל בכתה השאלה: מה יהיה הדין אם נמצאה הפרה עצמה? המורה
ישמע את דעות התלמידים נדון – ולבסוף יפנה אותם אל דברי הרמב"ם שהובאו
בסוף שאלון ( 2וראה בנושאי כליו של הרמב"ם טעם הלכה זו).
בלשון השניה הסביר רבא שהתנאי ביניהם הוא לכשתגנב, ותרצה ותשלמני –
קנויה לך (הפרה עצמה). מבין שתי ההנחות שבלשון הראשונה סמוך לגניבתה
נשארת הראשונה גם בתירוץ זה. נקנית הפרה עצמה – לא הכפל (שהוא דבר שלא
בא לעולם). אך משתנית ההנחה השניה. הפרה עצמה נקנית לשומר לא למפרע
מרגע המסירה אלא "סמוך לגניבתה" דהיינו אם תגנב והשומר ישלם נקנית לו
וריצחהפרה למפרע זמן מועט קודם לגניבה, לפי לשון זו, הקנין ייעשה אז על ידי
ירבד ונבוי אל וידעלב –"קניין חצר" ,גשומה תא ריהבהל הרומה לע .רמושה לש
הגמרא בסמוך "אי נמי דקיימא באגם". כמובן שלפי תירוץ זה הוסרה הבעיה של
גיזות וולדות. אלה שייכים לבעלים שהרי עד הרגע האחרון סמוך לגניבה הייתה
זו פרתו. ולפי תירוץ זה אין אנו חייבים לומר כפי שהיינו נאלצים בתירוץ
הראשון שההסכם ביניהם הוציא מן הכלל גיזות וולדות. והבדל שני בין שני
התירוצים יהיה אם בשעת גניבתה הפרה עמדה באגם (במקום הפקר). אם אנו
חוזרים למפרע לרגע המסירה הרי ההקנאה אפשרית, אבל אם אנו חוזרים
למפרע אל רגע אחד לפני הגניבה אין ההקנאה אפשרית שהרי באותו רגע עמדה
הפרה באגם ולא בחצירו של שומר.
|
