|
המפקיד מעות אצל שולחני (דף מג ע"א)
בסוגיה זו שני חלקים: חלק א' – המשנה וקטע הגמרא הקצר שאחריה, המבאר
מהו הפירוש של "מעות צרורין" שבמשנה. חלק זה אינו קשה באופן יחסי. בחלק
השני – מחלוקת רב הונא ורב נחמן בשאלה אילו חיובים מוטלים על השומר
כתוצאה מההיתר שניתן לו להשתמש בכסף.
הויכוח בין שני חכמים אלה על פשט משנתנו, קושיתו של רבא על רב נחמן,
הברייתא במסכת מעילה (שכולה זרה לעולם המושגים של התלמיד) והקושיא
ממנה על דברי רב הונא, כל אלו עניינים די קשים להבנה, והמורה יצטרך
להקדיש מאמץ לחיפוש דרכים מתאימות להוראת חלק זה.
את העקרון המרכזי בחלק הראשון יוכל המורה להבהיר בשיחת פתיחה. בסוגיות
הקודמות למדנו כי שומר המשתמש בחפץ שנתון לשמירתו נקרא שולח יד
בפקדון. מדוע אסור להשתמש בחפץ של הפקדון? מפני שהבעלים אינם מרשים
להשתמש בו. ואם הבעלים ירשו לשומר להשתמש בחפץ? ודאי, שאז אין השומר
המשתמש נקרא שולח יד בפקדון. באיזו צורה יכולים הבעלים להרשות לשומר
שמרשים לו ול ורמאלהשתמש? הפשוט ביותר הוא שבשעת מסירת החפץ
להשתמש. האם זו הדרך היחידה להרשות שימוש? מה יהיה במקרה ואדם זה
הפקיד כסף בבנק (בהפקדה רגילה, לא ששכר כספת מיוחדת לשימוש הפרטי)
האם נאמר שפקיד הבנק המשתמש בכסף זה שלח ידו בפקדון? וודאי שלא!
ומדוע? כיון שהמפקיד יודע שהבנק משלם תשלומים שונים לאנשים רבים והוא
ונינפל ירה .ופסכב ושמתשיש השרמש ותעד הליג ירה קנבב אקווד דיקפה
אוהשמעשיו מוכיחים שהרשאה: אינה דווקא אם אמר בפירוש אלא לפעמים
מרשה. ואם הוא מביא לבנק סכום גדול או חבילת יהלומים ומבקש לשכור
כספת פרטית ולשומרם שם – הרי בכך גילה דעתו שאינו מרשה שימוש בכספו.
שיחת פתיחה בנוסח זה או קרוב לזה תסיר את כל הקשיים בהבנת המשנה,
והאבחנה בין מעות צרורין ומעות מותרין תתקבל יפה.
היא בעצם יסודה של הסוגיה הבאה, אך אנו, בשלב זה, נסתפק 4 'סמ הלאש
בתשובה שמסוגל התלמיד לתת לשאלה זו לפי ידיעותיו שרכש עד עתה. מן
הסתם, הוא ימצא מעין קשר טכני בין העניינים. אם מותר לו להשתמש – הוא
חייב באחריות. אם אסור לו להשתמש אז אינו חייב באחריות (משהו מעין שכר
ועונש!) כאמור, נסתפק בכך לעת עתה ואת הברור המפורט בענין זה נשאיר לחלק
.היגוסה לש 'ב
את חלק ב' של הסוגיה אנו מציעים שהמורה יפתח בשיחת הבהרה. שואל חייב
באונסין. מדוע? – כיון שכל הנאה שלו. הוי אומר: שומר ככל שגדלה הנאתו,
הולכים וגדלים חיוביו (עיין במבוא הכללי בראש המדריך למורה). ומכאן
למשנתנו. מכיוון שאתה מרשה לשומר, בנסיבות מסוימות להשתמש בפקדון
(מעות מותרין), אתה צריך להגדיל את חיוביו. אם קבלנו עקרון זה, מתבקשת
עכשיו שאלה נוספת: עד היכן נגדיל את מידת חיוביו? האם יהיה כשואל, או
כשומר שכר? בנקודה זו המחלוקת בין רב הונא ורב נחמן . בנקודה זו יוכל
המורה להפנות את תלמידיו אל המשנה: נסו וראו האם יש הוכחה ממנה לאחת
השיטות? יהיו תלמידים שיגלו את המלה "אבדו", שממנה הוכחה שדינו כשומר
.היגוסה תא דמלנש דע ריאשנ וז היאר תייחד תא .רכש
הצעתנו כי כל שאלה שאין עונים עליה מיד תרשם על הלוח, כדי שתודגש כי
נכונה היא ויש לטפל בה. התלמידים ישימו לב לשאלה כזאת ויהיו אחדים
שימצאו תשובה. על האחרים נקל בכך את הבנת הטקסט בגמרא בבוא הזמן.
ינפמ ,המידקמה החישב הרומה ידי לע הלעותש יאדכ הבושח הדוקנ דועו
שנקודה זו מובלעת בגוף הסוגיה ואינה מופיעה בפרוש: אין מחלוקת אם אכן
,(11 'סמ הלאש) לאושכ וניד אמלע ילוכל זאש ,תועמב לעופב שמתשה רמושה
כיון שהוא נהנה בפעל מגוף המעות. המחלוקת היא כשטרם השתמש בהן,
וההנאה היא אותה רשות וזכות להשתמש במעות, ואם תזדמן לו עיסקה, יעמדו
המעות לרשותו כדי לבצעה. דוגמה לכך מחיינו היום: אדם מוכן לשלם לבנק
למשוך בעת הצורך משיכת יתר מחשבונו. האם תמורת זכות זו מוכן תוכזה רובע
הוא להשתעבד ולחייב עצמו כשואל או, פחות מכן, רק כשומר שכר. ומובנת
עמדתם של שני בעלי המחלוקת. אפשר לקבל את טיעונו של רב הונא. אם אתה
מחשיב זכות זו כהנאה של ממש, עליך להטיל עליו חיובי שואל. ואם אין זכות זו
דבר של ממש, כיון שעדיין לא השתמש בחפץ ממש, מדוע יהיה שומר שכר?
.(9 הלאש)
אך גם תשובתו של רב נחמן מובנת. אכן, זכות שימוש היא הנאה, אך אין
להשוותה עם שימוש בפועל במעות. והדוגמה דלעיל תמחיש לנו שוב את הדבר:
למשיכת יתר. כשאדם תוכזהעבור משיכת יתר בפועל משלמים יותר מאשר עבור
ותורשפאב שישאכן נהנה מגוף החפץ חיוביו הם של שואל. ואילו ההנאה
ליהנות מן המעות תמורת זאת הוא מוכן להתחייב כשומר שכר ותו לא.
ויש להדגיש: בשואל ממש גם אם עדיין לא השתמש בחפץ השאול – מיד עם
קבלת החפץ לרשותו חלים עליו חיובי שואל. ואילו במעות המופקדים אצל
שולחני לדעת רב נחמן הזכות להשתמש בהן אינה גורמת לו להתחייב בחיובי
שואל אלא רק בחיובי שומר שכר. ואפשר להסביר טעם הדבר מפני ששואל רשאי
להשתמש בחפץ בכל שעה כראות עיניו, אבל השולחני חושש שמא יבואו הבעלים
ויבקשו את הפקדון מידו והוא נמנע בדרך כלל מלהשתמש בהם כדי שיהיו
מזומנים תחת ידו. או, שכל שואל קבל את החפץ לתועלתו הוא, אבל כאן קיבל
הנפקד את המעות לשמירה לתועלת המפקיד, אלא שיש לו גם זכות שימוש בהם.
לכן אין לו דין שואל, כל זמן שלא השתמש בהן בפועל. ולבעיה זו עיין ב"אוצר
.ז"צתת – ו"צתת 'מע "דומלתה ישרפמ
חנומב שומישה יכ ריהבהל הרומה לע .הליעמ יניינעב קסוע – היגוסב אבה בלשה
מעילה במקורותינו אינו זהה עם השימוש במונח זה בימינו. לסוגיה זו הכינונו
יפל טרפיו ביחרי הרומה .ענין מעילה רקיע רבסוה הבש ,דימלתל הרצק המדקה
הצורך. אם המורה רואה שלמרות הכל עניין זה קשה מדי לתפיסת התלמידים –
יוכל לדלג על שלב זה בסוגיה. אמנם, אנו לא השמטנו קטע זה, כי סוף סוף זהו
.הנממ דרפנ יתלב קלחו ונתייגוס לש הפוס
כאן יש צורך בכמה ידיעות מקדימות:
. הוא חשב שאלו הן מעותיו תועט תבשחמב תועמה תא דיקפה רבזגה ,תישאר
.שדקה תועמ ויה תמאבש דועב ,ולש
שנית, אם הגזבר מפקיד את המעות צרורין, הרי בכך גילה דעתו שאינו מרשה
להשתמש בהן. ואם השומר הוציאן על דעת עצמו, מעל הוא, ולא מעל הגזבר.
אך אם הפקיד מעות מותרין, הרי הוא כאילו הרשה לשומר להשתמש בהן.
במקרה כזה כשהשומר משתמש בהן, הוא עושה זאת ברשותו ונעשה כאילו
שלוחו של הגזבר (עיין רש"י), (והדין ההוא במעילה יש שליח לדבר עבירה)
ומשום כך מעל הגזבר.
, אנו מציעים שההסברים הנ"ל לא ינתנו לתלמידים מן לדרך ההוראה רשא
המוכן. מוטב, לפתח שיחה שבמרכזה תעמודנה השאלות הבאות: במקרה
: לעמ יתמו לעמ ימשלפנינו כשגזבר מסר את המעות לשולחני והלה הוציאן,
?איצוהשכ ינחלושה ילוא וא ,איצוה ינחלושהשכ ,רבזגה ,רסמ רשאכ ,רבזגה
ואולי שניהם? ואם שניהם – מתי מעל כל אחד מהם? כל הנ"ל – לפי שיטת רב
נחמן ולפי שיטת רב הונא. יחוו התלמידים דעתם, ינמקו, ויירשמו דבריהם על
הלוח, תוך דחיית טענות מסוימות והנמקת הדחייה. בצורה כזאת יגיעו
למסקנת הגמרא! ומכאן לנקודה השלישית שבה עיקר םמצעב םידימלתה
:ישוקה
– מעל הגזבר" – ולא קודם לכן. וכאן מקשה רב "אם הוציא :רמאנ אתיירבב
. לאושלנחמן על רב הונא: לדעתך, זכות השימוש במעות עושה את השולחני
– הרי נעשה עליהן כלווה (רש"י: "ונעשה כמו שלוה תועמבוהיות והמדובר כאן
לו"). לווה – בניגוד לשואל – אינו חייב להחזיר אותן המעות, ואם כן "אין לך
הוצאה גדולה מזו" (רש"י). ומיד עם מסירתן לשולחני יצאו המעות לחולין!
מה שאין כן לדידי, שזכות השימוש עושה אותו רק לשומר שכר, הרי לא מעל
, כי קודם לכן הוא רק שומר והחפץ הוא ברשות שממ האצוה תעש דע רבזגה
ההקדש, שהוא בעליו, כשם שבכל חפץ של פקדון אנו אומרים: "כל היכא
."היתיא הירמ יב – היתיאד
ורמז נאה לענין זה של "כל היכא דאיתיה – בי מריה איתיה" אפשר למצוא
בלשון הפסוק עצמו (שמות כב', ו').
|
