שבת פרק 14
אָמַר מַר: יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְזָן מִקַּרְנֵי רְאֵמִים וְעַד בֵּיצֵי כִּנִּים. (עיקר זה המאמר בפרק א' ממסכת עבודה זרה. אבל פרושו האמיתי בזאת הסוגיא, וראוי שיכתבו שניהם יחד וזה לשון הכתוב במס' עבודה זרה) אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת הֲוֵי הַיּוֹם, שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת רִאשׁוֹנוֹת, יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה. שְׁנִיּוֹת, יוֹשֵׁב וְדָן אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וְכוּ'. שְׁלִישִׁית, יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְזָן אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, מִקַּרְנֵי רְאֵמִים וְעַד בֵּיצֵי כִּנִּים. עַד כָּאן. וּבַמָּקוֹם הַזֶּה, לְעִנְיָן דִּינָא דְּהַהוֹרֵג כִּנָּה בְּשַׁבָּת, אָמַר רַב יוֹסֵף: דְּאֵינָהּ פָּרָה וְרָבָה, וְאָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וְכִנָּה, אֵין פָּרָה וְרָבָה? וְהָאָמַר מַר: יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְזָן, מִקַּרְנֵי רְאֵמִים וְעַד בֵּיצֵי כִּנִּים? מִינָא הוּא, דְּמִקְרִי: 'בֵּיצֵי־כִּנִּים'. [וְהָתַּנְיָא: טְפוּיֵי וּבֵיצֵי כִּנִּים? מִינָא הוּא, דְּמִיקְרֵי: 'בֵּיצֵי־כִּנִּים'].
שְׁמוּאֵל וְקַרְנָא הֲווּ יַתְבֵי אַגּוּדָא דִּנְהַר מַלְכָּא, חֲזִינְהוּ לְמַיָּא דְּקָא דָּלוּ וַעֲכִירֵי. אָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְקַרְנָא: גַּבְרָא רַבָּה קָאָתִי [מִמַּעֲרָבָא], וְחָיִישׁ בְּמֵעֵיהּ, וְקָא דָּלוּ מַיָּא לְאַקְבּוּלֵי אַפֵּיהּ קַמֵּיהּ. זִיל תָּהִי אַקַנְקַנֵּיהּ. אָזַל, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב, אָמַר לֵיהּ: מִנַּיִן שֶׁאֵין כּוֹתְבִין תְּפִלִּין, אֶלָּא עַל גַּבֵּי עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה? אָמַר לֵיהּ: דִּכְתִיב: (שמות יג) "לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ", מִן הַמֻּתָּר (לפיך) [בְּפִיךָ]. מִנַּיִן לְדָם שֶׁהוּא אָדֹם? שֶׁנֶּאֱמַר: (מלכים ב ג) "וַיִּרְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת הַמַּיִם אֲדֻמִּים כַּדָם". מִנַּיִן לְמִילָה שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם? נֶאֱמַר כָּאן: 'עָרְלָתוֹ' וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: 'עָרְלָתוֹ'. מַה לְּהַלָּן; דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה פְּרִי, אַף כָּאן; דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה פְּרִי. אֵימָא לִבּוֹ? דִּכְתִיב: (דברים י) "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם". אֵימָא אָזְנוֹ? דִּכְתִיב: (ירמיה ו) "הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם". דָּנִין עָרְלָתוֹ תַּמָּה, מֵעָרְלָתוֹ תַּמָּה, וְאֵין דָּנִין עָרְלָתוֹ תַּמָּה, מֵעָרְלָה שֶׁאֵינוֹ תַּמָּה. אָמַר לֵיהּ: מַאי שִׁמְךָ? 'קַרְנָא'. אָמַר לֵיהּ: יְהֵא רַעֲוָא דְּתֵיפּוּק לֵיהּ קַרְנָא בְּעֵינֵיהּ. לְסוֹף עַיְלֵיהּ שְׁמוּאֵל לְבֵיתֵיהּ, אוֹכְלֵיהּ נַהֲמָא דְּשַׂעֲרֵי, וְכַסָּא דְּהַרְסְנָא, וְאַשְׁקֵייהּ שִׁכְרָא, וְלָא אַחְוֵי לֵיהּ בֵּית־הַכִּסֵּא, כִּי הֵיכִי דְּלִישְׁתַּלְשֵׁל. לַיִיט [רַב] וְאָמַר: מַאן דִּמְצַעֲרָן, לָא לוּקְמֵיהּ לֵיהּ בְּנֵי, וְכֵן הֲוָה.
שָׁאַל בַּיְתּוֹסִי [אֶחָד] אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הַגַּרְסִי: מִנַּיִן שֶׁאֵין כּוֹתְבִין תְּפִלִּין עַל גַּבֵּי עוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה? דִּכְתִיב: "לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ", מִדָּבָר הַמֻּתָּר בְּפִיךָ. אֶלָּא מֵעַתָּה עַל גַּבֵּי [עוֹר] נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת אַל יִכָּתְבוּ? אָמַר לֵיהּ: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁנִּתְחַיְּבוּ הֲרִיגָה לַמַּלְכוּת; אֶחָד הֲרָגוֹ מֶלֶךְ, וְאֶחָד הֲרָגוֹ אִיסְפַּקְלִיטוֹר, אֵיזֶה מֵהֶן מְשֻׁבָּח? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה שֶׁהֲרָגוֹ מֶלֶךְ. אֶלָּא מֵעַתָּה, יֵאָכְלוּ? אָמַר לֵיהּ: הַתּוֹרָה אָמְרָה: (דברים יד) "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה", וְאַתָּה אָמַרְתָּ: יֵאָכְלוּ?! אָמַר לֵיהּ: קָאלוּס.
תָּנִי רַב יְהוּדָה בַּר חֲבִיבָא: אֶתְרוֹג, צְנוֹן וּבֵיצָה, אִלְמָלֵא קְלִפָּתָן הַחִיצוֹנָה, אֵינָם יוֹצְאִים מִבְּנֵי מֵעַיִם לְעוֹלָם. כִּי אָתָא רַב דִּימִי אָמַר: מֵעוֹלָם לֹא טָבַע גַּבְרָא בְּיַמָּא דִּסְדוֹם. אָמַר רַב יוֹסֵף: הֲפוּכָה סְדוֹם וַהֲפוּכָה מִילֵי, גַּבְרָא הוּא דְּלָא טָבַע, כְּשׁוּרָא טָבַע? אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי: לָא מִיבָּעְיָא קָאָמַר: לָא מִיבָּעְיָא כְּשׁוּרָא, שֶׁאֲפִלּוּ בְּכָל מֵימוֹת שֶׁבָּעוֹלָם לֹא טָבַע. אֶלָּא אֲפִלּוּ גַּבְרָא, דְּטָבַע בְּכָל מֵימוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, בְּיַמָּא דִּסְדוֹם, לֹא טָבַע.
שָׁלַח לֵיהּ רַבִּי יַנַּאי לְמַר עוּקְבָא: לִישְׁדַּר לָן מַר, מֵהַנָּךְ קִילוֹרִין דְּמַר שְׁמוּאֵל. שָׁלַח לֵיהּ: שַׁדוּרֵי מְשַׁדַּרְנָא לָךְ, דְּלָא תֵּימָא: צַר־עַיִן אֲנָא, אֶלָּא הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: טוֹבָה טִפַּת צוֹנֵן שַׁחֲרִית, וּרְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם [בְּחַמִּין] עַרְבִית, מִכָּל קִילוֹרִין שֶׁבָּעוֹלָם. תַּנְיָא נַמִּי הָכִי: אָמַר רַב (הונא) [מוֹנָא], מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה: טוֹבָה טִפַּת צוֹנֵן שַׁחֲרִית, וּרְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם עַרְבִית, מִכָּל קִילוֹרִין שֶׁבָּעוֹלָם. הוּא הָיָה אוֹמֵר: יָד לָעַיִן תִּקָּצֵץ. יָד לַחֹטֶם תִּקָּצֵץ. יָד לַפֶּה תִּקָּצֵץ. יָד לָאֹזֶן תִּקָּצֵץ. יָד לַחֲסוּדָה תִּקָּצֵץ. יָד לָאַמָּה תִּקָּצֵץ. יָד לְפִי טַבַּעַת תִּקָצֵץ. יָד לְגִיגִית תִּקָּצֵץ. יָד מְסַמָּא. יָד מַחֲרֶשֶׁת. יָד מַעֲלָה פּוֹלִיפּוּס. תַּנְיָא, (רבן גּמליאל) [רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: בַּת חוֹרִין הִיא זוֹ, וּמַקְפֶּדֶת עַד שֶׁיִּרְחֹץ יָדָיו שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פּוּךְ מַעֲבִיר בַּת־מֶלֶךְ, וּפוֹסֵק אֶת הַדִּמְעָה, וּמַרְבֶּה שֵׂעָר בָּעַפְעַפַּיִם.
וְשׁוֹתִין אַבּוּבְרוֹאֶה. מַאי 'אַבּוּבְרוֹאֶה'? 'חוּמְטַרְיָא'. מַאי 'חוּמְטַרְיָא'? חוּטְרָא יְחִידָאָה. לְמַאי עַבְדֵי לָהּ? לְגִילוּיָא. וְאִי לָא, לֵיתִי חַמְשָׁא כְּלִילֵי וְחַמְשָׁא כּוֹסָתָא דְּשִׁיכְרָא, וְנִישְׁלוּקִינְהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, עַד דְּקַיְמָא אַאַנְפְּקָא, וְנִישְׁתִּי. אִימֵיהּ דְּרַב אַחַדְבּוֹי בַּר אַמִי עָבְדָא לֵיהּ לְהַהוּא גַּבְרָא, חַד כְּלִילָא וְחַד כּוֹסְתָא דְּשִׁיכְרָא, שָׁלְקָהּ, וְאִישְׁקִיתֵיהּ, וְשָׁגְרָא תַּנּוּרָא, וּגְרַפְתֵּיהּ, וְאוֹתְּבִיתֵיהּ לְבֵינְתָּא בְּגַוֵּיהּ, וְנָפַק כְּהוּצָא יַרְקָא. רַב אַוְיָא אָמַר: רְבִיעֲתָא דַּחֲלָבָא מֵעִיזָא חִיוַרְתִּי. רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אָמַר: לֵייתִי אֶתְרוֹגָא חַלְיָתָא, וְלִחַיְקֵיהּ, וְלִימְלֵיהּ דּוּבְשָׁא, וְלוּתְבָהּ בֵּי מִילַלֵי דְּנוּרָא, וְלִיכְלֵיהּ. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: מֵי רַגְלַיִם בְּנֵי אַרְבָּעִים יוֹם. בַּרְזִינָא לְזִיבּוּרָא, רְבִיעָאָה לְעַקְרָבָא, פַּלְגָא רִיבְעָא לְגִילוּיָא, רִיבְעָא אֲפִלּוּ לִכְשָׁפִים מַעֲלוּ.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַנִיגְרוֹן, וְאַבְנַגַּר, וְתִירַיְקָה, מַעֲלוּ בֵּין לְגִילוּיָא, בֵּין לִכְשָׁפִים. הַאי מַאן דְּבָלַע חִיוְיָא, לוֹכְלֵיהּ כְּשׁוּתָא בְּמִילְחָא, וְלִירְהַטֵיהּ תְּלָתָא מִילֵי. רַב שִׁימִי בַּר אַשִׁי חַזְיֵיהּ לְהַהוּא גַּבְרָא, דְּבָלַע חִיוְיָא, אִידְמִי לֵיהּ כְּפָרָשָׁא, אוֹכְלֵיהּ כְּשׁוּתָא בְּמִילְחָא, וְאַרְהַטֵיהּ קַמֵּיהּ תְּלָתָא מִילֵי, וְנָפַק מִינֵיהּ גּוֹבֵי גּוֹבֵי. אִיכָּא דְּאַמְרֵי: רַב שִׁימִי בַּר אַשִׁי בָּלַע חִיוְיָא, אָתָא אֵלִיָּהוּ, אִידְמִי לֵיהּ כְּפָרָשָׁא, אוֹכְלֵיהּ כְּשׁוּתָא בְּמִילְחָא, וְאַרְהַטֵיהּ קַמֵּיהּ תְּלָתָא מִילֵי, וְנָפַק מִינֵיהּ גּוֹבֵי גּוֹבֵי. הַאי מַאן דְּטַרְקֵיהּ חִיוְיָא, לֵיתִי עֻבָּרָא דְּחַמְרָא חִיוַרְתִּי, וְלִיקְרְעֵיהּ, וְלוּתְבֵיהּ עִילוּיֵהּ. וְהַנֵי מִילֵי, דְּלָא אִישְׁתַּכַּח טְרֵפָה]. הַהוּא בַּר קַשָׁא דְּפוּמְבְּדִיתָא, דְּטַרְקֵיהּ חִוְיָא. הֲוָה תְּלֵיסַר חַמְרֵי חִיוַרְתָּא בְּפוּמְבְּדִיתָא, קַרְעִינְהוּ לְכוּלְּהוּ, וְאִישְׁתַּכְּחוּ טְרֵפָה. הֲוָאִי חֲדָא בְּהַהוּא גִּיסָא דְפוּמְבְּדִיתָא, עַד דְּאַזְלֵי מַיְתֵּי לָהּ, אָכְלָהּ אַרְיֵה. אָמַר לְהוּ אַבַּיֵּי: דִּילְמָא חִיוְיָא דְּרַבָּנָן טַרְקֵיהּ, דְּלֵית לֵיהּ אָסוּתָא, דִּכְתִיב: (קהלת י) "וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ". אַמְרֵי לֵיהּ: אִין רַבִּי, דְּכִי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב, גָּזַר רַב יִצְחָק בַּר (ביזנא) [בִּיסְנָא], דְּלָא לִימְטֵיהּ אָסָא וְגִידְמֵי לְבֵי הִילוּלָא בְּטַבְלָא, וְאָזַל אִיהוּ, אַמְטִי אָסָא וְגִידְמֵי לְבֵי הִילוּלָא בְּטַבְלָא, טַרְקֵיהּ חִוְיָא וּמִית. [הַאי מַאן דְּכַרְכֵיהּ חִוְיָא, לִינְחוֹת לְמַיָּא, וְלִיסְחִיף דִּיקוּלָא אַרֵישָׁא, וְלִהַדְקֵיהּ מִינֵיהּ. וְכִי סָלִיק עִילוּיֵהּ, לִישְׁדֵיהּ לְמַיָּא, וְלִיסְלוֹק וְלֵיתִי. הַאי מַאן דְּמִיקְנִי בֵּיהּ חִיוְיָא, אִי אִיכָּא חַבְרֵיהּ בַּהֲדֵיהּ, לִירְכְּבֵיהּ אַרְבַּע גַּרְמִידֵי. וְאִי לָא, לִישְׁוָאר נַגְרָא. וְאִי לָא, לִיעֲבָר נַהֲרָא. וּבְלֵילְיָא, לוּתְבֵיה לְפוּרְיָא אַאַרְבָּעָה חֲבִיתָא, וְנִיגְנִי בֵּי כּוֹכְבֵי, וְלֵייתִי אַרְבָּעָה שׁוּנְרֵי, וְלִיסְרִינְהוּ בְּאַרְבָּעָה כַּרְעֵי דְּפוּרְיֵיהּ, וְלֵיתִי שַׁחְפֵי וְלִישְׁדִי הָתָם, דְּכִי שָׁמַע קָלִי, אַכְלֵי לֵיהּ. הַאי מַאן דְּרָהִיט אַבַּתְרֵיהּ, לִירְהִיט בֵּי־חַלְתָּא. הַאי אִתְּתָא דְּחַזְיָא חִיוְיָא, וְלָא יָדְעָה אִי יָהִיב דַּעְתֵּיהּ עִילָוָה, אִי לָא יָהִיב דַּעְתֵּיהּ עִילָוָה, תְּשַׁלַּח מָאנָהּ וְנִשְׁדֵייהּ קַמֵּיהּ, אִי מִכְּרַךְ בְּהוּ, דַּעְתֵּיהּ עִילָוָה, וְאִי לָא, לָא יָהִיב דַּעְתֵּיהּ עִילָוָה, מַאי תַּקַּנְתָּהּ? תְּשַׁמֵּשׁ קַמֵּיהּ. אִיכָּא דְּאַמְרֵי: כָּל שֶׁכֵּן דְּתָקִיף לֵיהּ יִצְרֵיהּ. אֶלָּא תִּשְׁקוֹל מִמַּזְיָהּ וּמִטּוּפְרֵיהּ וְתִשְׁדִי בֵּיהּ, וְתֵימָא: דִּשְׁתְּנָא אֲנָא. הַאי אִתְּתָא דְּעַיִיל בָּהּ חִיוְיָא, לִיפְסְעָהּ וְלִתְבוּהָ אַתַּרְתֵּי חֲבִיתָא, וְלֵיתִי בִּישְׂרָא שְׁמֵנָה וְלִישְׁדִי אַגּוּמְרֵי, וְלֵיתִי אַגְנָא דְּתַחֲלֵי, וְחַמְרָא רוּחֲתָנָא וְלוּתְבוּ הָתָם, וְלִיטְרוּקִינְהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, וְלִינְקוֹט צַבְתָא בְּיָדָהּ, דְּכִי מֵירַח רֵיחָא נָפִיק וְאַתִּי, וְלִישְׁקְלֵיהּ וְלִיקְלֵיהּ בְּנוּרָא, דְּאִי לָא, הָדַר עִילָוָה].
גנזי המלך
דף קז
כינה אינה פרה ורבה – [כלומר אינו נולד מזיווג זכר ונקבה. וחשבו הקדמונים שהכינה נולדת מהזיעה. אבל היום שיש זכוכית מגדלת נודע למדענים שנולד מן תאים זעירים הבלתי נראים לעיניים, ולא מהזיעה. וכיון שנולד מן תא אחד, ולא מזיווג זכר ונקבה, נקרא "אינה פרה ורבה"] – מפי הרב מאיר לובין
ג' שעות שלישיות, יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כינים – רבנו בחיי (שמות טז, ח, כלומר בשר)
ג' שעות שלישיות, יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כינים – באר הגולה 69 (ד); אגדות ד' 22
דף קח
גברא רבה קאתי – [כיצד הכיר רב סימנים במים] – אגדות א' 50
גברא רבה קאתי – [כיצד הכיר רב סימנים במים, כי במקום שהמים יזרמו מלמעלה למטה בשיפוע, עלו מלמטה למעלה כמו שיוצאים לקראתו, ולכן גם היו עכירי מחמת תנועתם הבלתי טבעית. ושמואל שהיה רופא מפורסם ידע שבאים אליו כדי להתרפאות] – מהרש"א
תיפוק ליה קרנא – [טעם הקללה שלא יהיו לו בנים, כי מניעת צרכיו גורמת עקרות (בכורות מד:)] – בן יהוידע
לייט עליה רב – גליון ר"י עמדין
לייט עליה רב – [כעס עליו שהיה בא לנסותו בעת שהוא עדיין בחוליו וצערו, ולא המתין עד שיבריא] – עיון יעקב
מניין לדם שהוא אדום – [יש כאן רמז לעורר אהבת א"י כיון שרב יורד מא"י] – עין איה
מניין למילה שהוא באותו מקום –
על עור נבלות וטריפות אל יכתבו – אגדות א' 50
שאל בייתוסי אחד וכו' אמשול לך משל, לשני בני אדם וכו' – [אמר לו מילתא בעלמא (אמר המלקט: וכן הוא ברשב"ם על בבא בתרא קטז ע"א ד"ה לא תהא תורה שלימה וכו': "לא היה חפץ לגלות לו טעמו של דבר, דאסור לגלות להם טעמי תורה" עכ"ל ושם מדובר בצדוקי)] – מהרש"א
שאל בייתוסי – שו"ת שיבת ציון סי' ב'
הפוכה סדום, הפוכה מיליה – בן יהוידע
יד לעין וכו' – [כי היד היא חיצונית ומסוגלת לטומאה] – באר הגולה 14, תחילת באר א'
דף קט
עד שירחץ ידיו ג' פעמים –
דף קי
חויא דרבנן טרקיה – ["נחש מצוי בין הגדרות, נחש פרץ גדרו של עולם תחילה, לכך נעשה ספקלטור לכל פורצי גדרות" (ויק"ר כו, ב)]
חויא דרבנן טרקיה – [כוחו של הנחש] – מהר"ל גבורות השם 122 פל"ב
חויא דרבנן טרקיה – תורה תמימה, קהלת י, ח (ס"ק כד) / ע"ע ע"ז כז:
ופורץ גדר ישכנו נחש – [כי אדם הראשון גדר לפניאשתו שלא די אסור לאכול מעץ הדעת אלא "ולא תגעו בו". והנחש דחף אותה על העץ ולא מתה, ובזה פרץ הנחש אותו גדר שהציב אדם הראשון. ולכן עליו מוטל להרוג כל הממשיך לפרוץ גדר] – עיני יצחק
דף קיא
כל ישראל בני מלכים – [זה השם הוא לישראל בעצם, והמעלה והחשיבות שיש בזה לא נתבטל בגלותם, שהוא במקרה] – גבורות השם 274
כל ישראל בני מלכים – פרי צדיק ח"ב 239, החודש, ז
בן יהוידע
{מניין למילה שהיא באותו מקום שנא' וערלתם ערלתו, דבר שעושה פרי. (קח)}
לא שהיה ספק כל שהוא, שמילה היא רק באותו מקום. ועוד שנא' "וערל זכר" באבר הזכרות. אלא הכוונה, מנין נוכל למצוא ראיה אפי' ממלת ערלה עצמה? וע"ז אמר, שערלה, במקום שעושה פרי.
{אתרוג צנון וביצה, אלמלא קליפתן החיצונה אינם יוצאים מבני מעים (קח)}
כוונתם, שהקב"ה ברא בהם את תקנתם ואיזונם, שקליפתם החיצונה שהיא טובה ונוחה לעיכול, תתגבר ותמנע עצירות, אשר הפנימי שלהם גורם.
{אמר שמואל טובה טיפת צונן שחרית ורחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית, מכל קלורין שבעולם (קט)}
רחיצת העינים בצונן, מרעננת את העינים ופותחת את נימי הדם שנסגרו ונרדמו. וכמוכן רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית אחר לכלוכם וזיעתם משך כל היום, נוסף על זה שמסירים סרחונם ומרגיעים אותם, הם גם מרככים את מיתרי ושרירי הרגלים שנתעייפו.
{כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקברו בחייו וכו' שנ' "ויקברו אותו בהר געש", מלמד שרגש עליהם הר להרגן. (קה:)}
כי הוא נעדר הרגש וחוש השכל לחוש ולהרגיש אבידת החכם, כ"ש אם הוא אדיש בזדון להעדר הצדיק ולערכו, איש חסר דעת ורגש כזה, הרי הוא כמת הראוי לקברו.
{שמואל וקרנא הוו יתבי אגודא דנהר מלכא חזו למים דדלו ועכירי. אמר גברא רבא דאתי ממערבא חייש במיעיה. (קח)}
כבר פי' רבינו חננאל וז"ל, הוה שמיע ליה לשמואל דגברא רבא אתי ממערבא בההוא יומא. וכיון דהזא למיא דעכירי, אמר בדעתו אי אפשר דלא שתי מיניהו והוה בריר להו דכל מאן דשתי מהנהו מיא בעידן דעכרי חייש במיעיה. כלומר, שידע שמואל מראש את מבואו של רב ויצא לקראתו לשפת הנהר, וכשראה שהמים עכורים באושים ודלוחים, שפט בדעתו שרב, חלה במיעיו, כי הניח בודאי שמתוך הכרח השתמש ושתה מאותם מים האורח, ובודאי קלקלו לבני מעיו, והביעו זאת בדרך משל וחידה שכאילו רגש הנהר לכב' גברא רבא, כדרך השימוש בכתוב "נהרות ימחאו כף לפני ה' כי בא". הנה למדנו מדברי ר"ח אשר היה קרוב לדורות התנאים והאמוראים היאך היא באמת כוונת חז"ל באגדותיהם, ודון מינה לכיצ"ב. וכן מובא בענף יוסף בשם רב האי גאון. וגם ביאר, דמאי דאוכליה מידי דמשלשיל, לא איכוין לצעוריה, אלא לאסוייה. והוא לא ידע ולטיה לשמואל, וקללת חנם באה.
{יד לעין, לחטם, לפה, לאזן, לחסודה (פצע) לאמה, לפי הטבעת, לגיגית, תקצץ. יד מסמא יד מחרשת, יד מעלה פוליפוס, תניא ר' נתן אומר בת חורין היא ומקפדת עד שירחוץ ג"פ. פוך (כחול) מעביר את בת מלך ומפסיק הדמעה, (קט.)}
פרש"י והמאירי; {בת חורין}, היא רוח השורה על הידיים וזה מובן ע"פ הרפואה והטבע, שהידים שעסקניות, כל (רוחות) הזהומים נתפסות בהם. והם מעבירות ומדביקות, כי כל דבר שנאכל ונשתה, ואף האויר שננשום, מעורבים בו גם רעלים וחידקיים ארסים, והטביע הבורא בגוף כח ויכולת לדחות לאותם חמרים ארסיים מגופנו, ע"י הפרשות השתן והזיעה, שהם ארס ורעל לגוף האדם עצמו, וכ"ש לזולתו, ובפרט לאברים הרגישים והמעבירים לפנים הגוף, כעינים, חוטם, וחסודה (פצע). והואיל והיד משמשנית ועסקנית, היא מלאה חידקים וזהומים ומעבירתם, וחידקי זיעה שבה, סברו חז"ל שמקלקלים את היין התוסס, וע"כ לשמירת בריאות האדם והשגת הזהירות בדבר שאינו ניכר ומורגש לעין, הזהירו על נט"י יפה ג"פ בשחרית ע"י שפשוף, שאז אפי' הרשלן שלא משפשפם ורוחצם כראוי, תעלה עכ"פ רחיצה ונקיות ע"י ג"פ. וכך כתב המאירי; שדרך אזהרה אמרו על רוח רעה השורה בהן שמקפדת עד ג' פעמים, ומחמת חוזק היזקה קראו לה בת חורין ובת מלך (כמו הררי אל), או מחמת שממשמשת ללא סייג וניזקה בטוח. או כיון שהיא אחת מסיבות החולי והמות שהוא בן חורין, ושולט בכל (כמלך). או שענין חורין זו כמו חורים דהיינו שהזיעה באה מחורי הגוף, וכדמוכח מהעצה הרפואית "פוך מעביר בת מלך, שאם כבר ניזק, אבקת הכחול תחליש את ארס הזיעה והחידקים, ורפא לו. אבל ר' חננאל פי', {בת חורין ובת מלך}, רק על רוח רעה השורה על העין. ונראה שלא גריס עד שירחוץ ידיו, אלא עד שירחוץ ג"פ. שכך ג"כ היא גירסת הרי"ף והרמב"ם. ועל כל פנים מסמיכות ענין בת חורין לכל נזקי נגיעות היד, למדנו שכוונת חז"ל {ברוח רעה} היא על זוהמת היד לזיהומים שהיא גורמת, פרט ליד {לאמה} שהכוונה היא לענין גרוים והרהור עבירה. (וכך שגורה היתה בפי' אבותינו עד ימינו רחיצת ידים של שחרית (אצל יהודי תימן) {רחיצת הזוהמא}.)