פרק ג שבספר איכה מגלה את שרשרת התגובות הזאת של המקונן על אסון עמו. שרשרת
התגובות מכילה סתירות פנימיות; המקונן מפנה רגע את דבריו לבורא עולם המענישו, ורגע
אחר הוא נאלם דומיה. רגע מקווה, ורגע שב בתשובה. הסתירות שבתגובתו הן במבנה ההגיוני
של הדברים, אבל מתארות הן תאור אמיתי את רגשותיו המתרוצצים של אדם בכאבו.

עם תחושת הכאב הראשונה קורא המקונן:

המתאבל הגיע לתהומות הייאוש. מכאן אפשר רק לעלות, רק לקוות. וייאושו הופך להיות
:הווקת רוקמ

ואם האסון קרה בגלל סיבה מוצדקת, מהי הסיבה הזאת? מי גרם לה? "מפי עליון לא תצא
הרעות והטוב". גורל האדם אינו בגלל שרירות לב האלקים. לא האלקים קובע את הרעות
והטוב. האדם הוא הגורם לעצמו רעות וטוב. מעשיו הם הגורמים לו רעות וטוב. ואם כך –

לאחר שגילה המתאבל את הסיבות לאסונו – הלא הם הוא עצמו ומעשיו – מגיע שלב התשובה.
אם אני גורם לאסוני, צריך אני לשנות מעשי, ולדחות את אסוני.

המתאבל כמו השלים עם גורלו. הוא יודע מי הגורם לצרותיו: הוא עצמו, במעשיו. הוא יודע
מהי הכתובת לסליחה: נישא לבבנו אל כפים, אל אל בשמים.

ולפתע מתפוצצת כל ההשלמה. כל ההסברים עולים בתוהו. רגשות התסכול גוברים, ולאחר
שהבין כי אל לו לבוא בטענות נגד האלקים, הוא פורץ בקריאה:

הקינה מתארת את חליפות רגשותיו של המתאבל. מסיימת היא בעמוק ובחריף שברגשותיו:
.וצרא תא ובירחה ,ותיב תא וסרהש הלאמ המקנל השקב