בפרק לז שמענו על היחסים המורכבים שבין ירמיהו לצדקיהו. תחילה שולח
צדקיהו מלאכים לירמיהו ומבקש שיתפלל בעד העם; לאחר מכן מנסה ירמיהו ללכת
"אל הכשדים לארץ בנימין, ופקיד בשם יראיה מאשים את ירמיהו באשמה חמורה:
השרים מכים את ירמיהו ונותנים אותו בבית האסור, בית יהונתן ."לפונ התא
צדקיהו המלך אינו מעז לשחרר את הנביא, ."אלכה תיבל ושע ותוא יכ" ,רפוסה
אבל הוא זקוק לעצתו; והוא מזמין את ירמיהו מבית הכלא לארמונו כדי לשאול
אותו אם יש דבר מאת ה'.

אחת מדמויות אלה היה בן האישה השונמית, שהחיה אלישע. פעמיים מופיע בן זה
במקרא, וירד לתהום הנשייה. וגם חרבונה, הזכור לטוב, כל מה שעשה היה
שהזכיר ברגע הנכון את העץ שהכין המן למרדכי, ובאמירה זו שינה את מהלך
ההיסטוריה. ואין צורך להזכיר דמויות מן העבר הקרוב, ששינו, או כמעט שינו
מהלך היסטורי. האם זוכר מישהו את שמו של הסגן, שזעק לפני מלחמת יום
הכיפורים כי מלחמה עומדת לפרוץ, ואיש לא שם לב לדבריו?

דמות כזאת היא דמותו של עבד מלך הכושי. הוא מוזכר פעם אחת בתנ"ך, כאיש
שהציל את ירמיהו מן הבור אשר בחצר המטרה. מעטים הם דבריו, ומלאי רגש:

:חל והימרי
(ט] אדני המלך הרעו האנשים האלה את כל אשר עשו לירמיהו הנביא
את אשר השליכו אל הבור וימת תחתיו מפני הרעב כי אין הלחם עוד בעיר:

:תונידעבו תוכרב וילא הנופ אוה ,והימרי תא ליצהל תושר לבקמ אוה רשאכו

[יב] ויאמר עבד מלך הכושי אל ירמיהו
שים נא בלואי הסחבות והמלחים תחת אצלות ידיך מתחת לחבלים ויעש ירמיהו
:ןכ

תגובת ירמיהו למעשהו מופיעה מאוחר יותר, לאחר תאור כיבוש ירושלים
והחורבן. תאור החורבן בפרק לט מסתיים בהצלה היחסית של ירמיהו. הוא אינו
גולה עם הגולים, אלא נמצא בידו של גדליה בן שפן. לאחר הצלתו של ירמיהו
עצמו, באה הנבואה על הצלתו ושכרו של עבד מלך הכושי:

:רמאל הרטמה רצחב רוצע ותיהב 'ה רבד היה והימרי לאו [וט]
[טז] הלוך ואמרת לעבד מלך הכושי לאמר
לארשי יהלא תואבצ 'ה רמא הכ
הנני מבי |מביא| את דברי אל העיר הזאת לרעה ולא לטובה והיו לפניך
ביום ההוא:
[יז] והצלתיך ביום ההוא נאם ה' ולא תנתן ביד האנשים אשר אתה יגור מפניהם:
[יח] כי מלט אמלטך ובחרב לא תפל והיתה לך נפשך לשלל כי בטחת בי נאם ה':

מיהו עבד מלך הכושי הזה? מה שמו? כל כך אנונימי האיש, שגם שמו אינו ברור.
:הזכ שוריפ עיצמ ז קוספ חל קרפל ק"דר

עבד מלך הכושי – זה האיש היה עבד המלך והיה כושי וסריס… וכן רז"ל פי'
הכושי על צדקיהו ואמרו מה כושי זה משונה בעורו אף צדקיהו משונה בצדקו
מבני דורו ואנשי דורו היו רעי' ואמרו זה העבד היה ברוך בן נריה.
הנכון בעיני עוד כי זה הכושי, "עבד מלך" היה שמו. כי לולי זה, למה אמר
בכל מקום עבד מלך ולא אמר המלך באחד מהם? כי אם רוצה לומר "מלך" על
צדקיהו, היה לו לומר עבד המלך. ועוד: למה לא זכר שם האיש הזה באחד
המקומות? אלא שמו היה "עבד מלך", כי מצאנו אחימלך ואבימלך:

השם "עבד" הוא שם מצוי. בערבית קיים שם "עבד". ובעברית, אנו מכירים את
השם "עובד", והוא גם מצוי בתנ"ך. רד"ק מזהה את האיש כאדם ששמו עבד-מלך.
אבל מיהו איש זה, ומה אנו יודעים עליו? לא כלום.

שלטון אכזר זה מוכן לתת לעם שלטון מעט, ולהשאיר נקודת אחיזה ליהודים בארץ
ישראל. והשליט שנבחר היה גדליה בן אחיקם. גם צדקיהו נתמנה לתפקידו בידי
מלך בבל. אבל צדקיהו חשב עצמו למניפולטור שאין כמוהו, ועוד לא כילה את
הבטחתו כבר חשב מחשבות כיצד להפירה. גדליה היה עשוי מזן אחר. אדם בעל ראיה
פוליטית ריאלית. כיצד נקשר הקשר בין גדליה לכשדים?

:תניינעמ הרעשה רעשמ די טל והימריל י"שר

גדליהו בן אחיקם, נפל אל הכשדים ע"פ ירמיהו, וכשנלכדה העיר מינהו שליט
בנשארים שם:

בעוד יושבי ירושלים מתפתים להימורים הפוליטיים של צדקיהו, רואה גדליה את
העובדות כפי שהן. והוא מקבל את עצתו של ירמיהו הנביא, מעדיף את הכשדים על
פני המצרים, העמונים והמואבים. הוא חוצה את הקווים, עובר למחנה הכשדים,
.ללשל ול התייה ושפנו

נזכור את המצב הפוליטי של העם: נבוכדנצר ניצח את יהודה, והגלה את יושביה
באזיקים לבבל. צדקיהו, שהיה מלך חזק ומנהיג האזור – נמצא בשבי כשהוא עור,
לאחר שבניו נשחטו לעיניו. מלך בבל נתן רשות לחקלאים מעטים להישאר בארץ,
.רוזאב טלושה ואבצ לע לקהל ידכ

ישמעאל בן נתניה הרג את נציגו של נבוכדנצר, והרג גם את חיל המצב הבבלי
שהיה בירושלים. (מא, ג). העם בחרדה: האם יבין נבוכדנצר כי היה זה מעשה של
מלך עמון, וכי הנשארים בירושלים מוכנים להיות נאמנים לו, או שמא יחשוב כי
העם ממשיך במרד, וכמו שמרד בו צדקיהו כך מורד בו שארית העם שבירושלים.
ואם כך הדבר – הרי שאין להם תקומה תחת שלטון בבל, ועליהם לברוח.

וזאת לזכור: מלחמות, אז כן עתה, אינן מתנהלות באהבה ובהתחשבות. נבוכדנצר
ידע למתוח את מידת הדין כלפי אויביו. אם יחשוד בעם הנשאר כי כוונות מרד
בלבו – אין לו תקומה.

ובשעה קשה זו פונים העם אל ירמיהו:

במ והימרי
(א) ויגשו כל שרי החילים ויוחנן בן קרח ויזניה בן הושעיה וכל העם מקטן
:לודג דעו
(ב) ויאמרו אל ירמיהו הנביא תפל נא תחנתנו לפניך
והתפלל בעדנו אל ה' אלהיך בעד כל השארית הזאת
כי נשארנו מעט מהרבה כאשר עיניך ראות אתנו:
(ג) ויגד לנו ה' אלהיך את הדרך אשר נלך בה ואת הדבר אשר נעשה:

העם כולו מבקש מירמיהו את דבר ה'. וירמיהו עונה:

(ד) ויאמר אליהם ירמיהו הנביא שמעתי הנני מתפלל אל ה' אלהיכם כדבריכם
והיה כל הדבר אשר יענה ה' אתכם אגיד לכם לא אמנע מכם דבר:

והעם חוזר ומבטיח לקיים את התשובה שיביא ירמיהו:

(ה) והמה אמרו אל ירמיהו יהי ה' בנו לעד אמת ונאמן
אם לא ככל הדבר אשר ישלחך ה' אלהיך אלינו כן נעשה:
(ו) אם טוב ואם רע בקול ה' אלהינו אשר אנו |אנחנו| שלחים אתך אליו נשמע
למען אשר ייטב לנו כי נשמע בקול ה' אלהינו:

ומה קורה עכשיו? האם דבר ה' נמסר להם? נשמע את המשך הפרק:

(ז) ויהי מקץ עשרת ימים ויהי דבר ה' אל ירמיהו:

עשרה ימים מחכים כל העם לתשובה. בעשרה ימים אלה יכול חיל מצב בבלי למצוא
אותם, ולהגלות אותם לבבל. הרי חיל המצב הבבלי נהרג, ומי יאמין להם כי לא
הם שפגעו בו. ועשרה ימים מחכה כל העם לתשובה מה עליו לעשות: לברוח
למצרים, או להישאר בירושלים. ורק כאשר המתח מגיע עד לקצה גבול היכולת, בא
.ותבושת תא בישמו והימרי

מתחילת הפרק ניכר כי הדברים נאמרים זמן ארוך לאחר ישיבתם במצרים. הישוב
היהודי במצרים כבר מפוזר בערים שונות: במגדל ובתחפנחס ובנף ובארץ פתרוס
.איבנה רבדמ וז תרזופמ היסולכואלו .(א קוספ)

בדבריו אל העם במצרים מופיע מרכיב מיוחד במינו, שלא היה כל כך בולט קודם
לכן: ויכוח תיאולוגי בינו לבין שומעיו. לא עוד ויכוח עם נביאי שקר. העם,
וביתר דיוק, הנשים, טוענות נגדו כי העובדות מוכיחות את ההפך מדבריו.

דברי ירמיהו מוכרים מדבריו כל חייו:

לארשי יהלא תואבצ יהלא 'ה רמא הכ התעו (ז)
למה אתם עשים רעה גדולה אל נפשתכם
להכרית לכם איש ואשה עולל ויונק מתוך יהודה לבלתי הותיר לכם שארית:
(ח) להכעסני במעשי ידיכם
לקטר לאלהים אחרים בארץ מצרים אשר אתם באים לגור שם
למען הכרית לכם ולמען היותכם לקללה ולחרפה בכל גויי הארץ:

תשובת השומעים מעניינת:

(טז) הדבר אשר דברת אלינו בשם ה' איננו שמעים אליך:
(יז) כי עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו לקטר למלכת השמים והסיך לה
םיכסנ
כאשר עשינו אנחנו ואבתינו מלכינו ושרינו בערי יהודה ובחצות ירושלם
ונשבע לחם ונהיה טובים ורעה לא ראינו:
(יח) ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל ובחרב וברעב
:ונמת

הויכוח נראה ויכוח על עובדות: האמנם כל עוד עבדו למלכת השמים היו הם
טובים, ורעה לא ראו, או שהחורבן והגלות וכל מה שקרה מעידים על ההפך.

מתי אירע המעשה, ומה היה הגורם ששבר את ברוך?

(א) הדבר אשר דבר ירמיהו הנביא אל ברוך בן נריה
בכתבו את הדברים האלה על ספר מפי ירמיהו
בשנה הרבעית ליהויקים בן יאשיהו מלך יהודה לאמר:

התאריך הוא תאריך משמעותי בתולדות ישראל. במרחק לא גדול מן הארץ מתנהלת
מלחמת עולם, והשפעותיה יהיו ניכרות על כל יושבי הארץ. ברוך כותב ספר מפי
ירמיהו. על הספר מסופר בפרק לו, שם אומר ירמיהו לברוך, בשנה הרביעית
:םיקיוהיל

"קח לך מגילת ספר, וכתבת אליה את כל הדברים אשר דברתי אליך, על ישראל
ועל יהודה ועל כל הגויים… אולי ישמעו בית יהודה את כל הרעה אשר אנכי
חושב לעשות להם" (לו, ב-ג).

שנה לאחר מכן, בשנה החמישית ליהויקים, מכריזים צום בבית המקדש, וברוך בן
נריה חוזר וקורא את הספר הזה, ואז מתרחש האירוע בבית המלך, כאשר יהויקים,
מלך שחצן ומנוכר, פותר את בעיות הדור בכך שהוא שורף את המגילה המטיחה
.ומעלו ול יופצה לכ תא וינפב

וירמיהו עומד בצומת הדרכים הזה של ההיסטוריה, ונושא דברי לעג למצרים.
ושתיים סיבות לו לירמיהו: להראות כי מצרים משלמת על רעותיה, וכדי להחליש
את האוריינטציה המצרית, בחינת: אויב אויבי – אוהבי. מצרים היא אויב בבל,
ובכל זאת אל תתלו בה תקווה. וירמיהו קורא נגד צבא מצרים שניגף ואומר:

:וימימ ושעגתי תורהנכ הלעי ראיכ הז ימ (ז)
(ח) מצרים כיאר יעלה וכנהרות יתגעשו מים ויאמר אעלה אכסה ארץ אבידה עיר
:הב יבשיו
(ט) עלו הסוסים והתהללו הרכב ויצאו הגבורים כוש ופוט תפשי מגן ולודים
:תשק יכרד ישפת
(י) והיום ההוא לאדני ה' צבאות יום נקמה להנקם מצריו
ואכלה חרב ושבעה ורותה מדמם כי זבח לאדני ה' צבאות בארץ צפון אל נהר
:תרפ

תאור הקרב והמאורעות ההיסטוריים מצוי בפי יוסף בן מתתיהו, בספר מלחמות
היהודים ספר עשירי, פרק ו. וכך מתאר יוספוס את האירוע הזה:

בשנה הרביעית למלכו תפס איש ושמו נבוכדנצר את השלטון על הבבלים. נבוכדנצר
זה עלה באותו זמן עם חיל רב על כרכמיש העיר שעל נהר פרת, והחליט להלחם
בנכו מלך מצרים, אשר סוריה כולה הייתה כפופה לשלטונו. כיון שנודעה לו
לנכו כוונתו של מלך בבל על מסע המלחמה שהוא עורך נגדו, לא זלזל בדבר, אלא
מיהר ויצא בחיל גדול אל פרת, כדי להלחם בנבוכדנצר. וכשבאו ליד התנגשות
נחל נכו מפלה, ורבבות רבות מאנשיו אבדו בקרב. ומלך בבל עבר את הפרת וכבש
את סוריה עד פלוסיון, חוץ מיהודה. ובשנה הרביעית למלוך נבוכדנצר, והיא
השמינית ליהויקים שליט העברים, יצא מלך מבבל בחיל רב למלחמה על היהודים,
ודרש מס עובד מיהויקים מתוך איומי מלחמה…
אולם בשנה השלישית שמע יהויקים שהמצרים יוצאים למלחמה על מלך הבבלים, ולא
שילם לו את המס. אפס תקוותו נכזבה, כי המצרים לא העזו לערוך את מסע
המלחמה. את הדברים האלה חזה ירמיהו הנביא והגידם לעם יום יום, כי לשווא
נושאים הם את תקוותיהם אל המצרים, וכי עתידה העיר ליחרב ביד מלך בבל,
ויהויקם המלך סופו לנפול בידו.

ואל מול נבואת זעם זו אל מצרים, מסיים הנביא את דבריו בנבואת עידוד לישראל:

,לארשי תחת לאו ,בקעי ידבע ארית לא התאו
כי הנני מושעך מרחוק, ואת זרעך מארץ שבים,
ושב יעקוב ושקט ושאנן ואין מחריד.
אתה על תירא עבדי יעקב נאם ה' כי אתך אני,
כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה,
ואותך לא אעשה כלה,
ויסרתיך למשפט, ונקה לא אנקך.

המואבים נחשבים לקרובים לישראל קרבת מוצא. מואב היה בנו של לוט, אחי
אברהם. ובדברים ב, ט נאמר כי ארץ מואב ניתנה מורשה לבני לוט.

בדברים ב מספר משה על פנייתו לסיחון, דברי שלום לאמור:

"אעברה בארצך, בדרך בדרך אלך, לא אסור ימין ושמאל, אוכל בכסף תשבירני
ואכלתי, ומים בכסף תתן לי ושתיתי, רק אעברה ברגלי, כאשר עשו לי בני
עשיו היושבים בשעיר, והמואבים היושבים בער…".

בני מואב מוזכרים כאן כמופת לחיקוי: אמנם לא נתנו לישראל אוכל, אבל נתנו
זכות מעבר ואף מכרו להם לחם ומים.

שנים מעטות עוברות, ומואב יורד מעל במת ההיסטוריה. לאחר חורבן בית ראשון
שוב אין אנו שומעים על מואב ועל ארצה. ורק הבטחה אחת של ירמיהו מהדהדת:

(מו) אוי לך מואב אבד עם כמוש
כי לקחו בניך בשבי ובנתיך בשביה:
(מז) ושבתי שבות מואב באחרית הימים נאם ה'…