בעיוננו בפרק זה ננסה להיכנס לעורם של יושבי ירושלים, השומעים את הנבואה
– נבואת המשל של ירמיהו. הם מנסים לפענח את דברי הנביא, והנביא משתמש
בשימושי לשון שיעזרו להם להבין את הנבואה ולעמוד על רמזיה.

אך נזכור תחילה את התקופה ואת האירועים ההיסטוריים העומדים ברקע הנבואה:
הזמן מפורט בפי ירמיהו, בפסוק א:

אחרי הגלות נבוכדראצר מלך בבל את יכנהו בן יהויקים מלך יהודה
ואת שרי יהודה ואת החרש ואת המסגר מירושלם ויבאם בבל.

יכינהו הוא יהויכין, בנו של יהויקים. יהויקים הומלך בידי פרעה נכה. לאחר
מותו של יהויקים מלך בנו, יכינהו. נבוכדנצר מלך בבל מכה את מצרים, "מנחל
מצרים עד נהר פרת, כל אשר הייתה למלך מצרים" [מ"ב כד ז]. ומגלה את
יהויכין=יכניה לבבל, ועמו את כל האצולה של הארץ [מ"ב יד יג]. אם נצמד לסדר
הזמנים של חז"ל, הנבואה נמסרה בשנת 3328לבריאה. אנו יודעים, אבל העם לא
ידע אז, כי הדברים נאמרים עשר שנים לפני החורבן הסופי של ירושלים.
לאחר הגליית יכניה, המליך נבוכדנצר מלך בבל את צדקיהו. העם מפרפר בין
יאויש – שמא יקרה לכל העם מה שקרה ליכניהו, וכולם יגלו לבבל, לבין תקווה
שהמלכת צדקיהו היא התחלה של שקט, ואולי, מי היודע, תתחזק מצרים ותסייע
.תואמצע גישהל הדוהיל

נבואת ירמיהו בפרק כה מתרחשת בשנה הרביעית ליהויקים, שהומלך על ידי פרעה
נכה מלך מצרים. ארבע שנים אחרי מות יאשיהו עולה נבוכדנצר לשלטון בבבל.
והעם מבולבל בין האימפריות העולות ויורדות, ואינו יודע לאן לפנות: להיכנע
לבבל, האימפריה העולה בצפון, לחבור עם מצרים, אויבתה של בבל מדרום, שהיא
עכשיו השליט בארץ, ואשר לא מכבר עברה בארץ במסע מלחמה בו נהרג יאשיהו,
המלך האהוב. וזאת לזכור: ארץ ישראל היא בגבול שתי האימפריות, ואין לדעת עד
היכן תגיע שליטתו של מלך בבל, והיכן יהיה הגבול בין מצרים לבבל.

נבין את הדילמה של העם אם נשווה את מצבם למצבנו אנו, בתחילת שנות הקמת
המדינה: שתי אימפריות בעולם: ארצות הברית וברית המועצות. מדינת ישראל בין
השתיים, ואין לדעת איזו מהן תשתלט על האזור. אוריינטציה קפיטליסטית פירושה
צרות אם ברית המועצות תשתלט על האזור, ואוריינטציה קומוניסטית תגרום
לתוצאות הפוכות. ובמצב זה של אי ידיעה צריך להחליט מה לעשות.

ירמיהו אינו מציג את הבעיה כשאלה פוליטית, אלא כשאלה של שכר ועונש. וכך
:תיטילופה היעבה תא והימרי גיצמ

הכ קרפ והימרי
[א] הדבר אשר היה על ירמיהו על כל עם יהודה
בשנה הרבעית ליהויקים בן יאשיהו מלך יהודה
היא השנה הראשנית לנבוכדראצר מלך בבל:
[ב] אשר דבר ירמיהו הנביא על כל עם יהודה ואל כל ישבי ירושלם לאמר:
[ג] מן שלש עשרה שנה ליאשיהו בן אמון מלך יהודה ועד היום הזה
זה שלש ועשרים שנה היה דבר ה' אלי ואדבר אליכם אשכים ודבר ולא שמעתם: …
[ה] לאמר שובו נא איש מדרכו הרעה ומרע מעלליכם
ושבו על האדמה אשר נתן ה' לכם ולאבותיכם למן עולם ועד עולם:
[ו] ואל תלכו אחרי אלהים אחרים לעבדם ולהשתחות להם
ולא תכעיסו אותי במעשה ידיכם ולא ארע לכם:

הדברים שירמיהו מדבר עליהם אינם אוריינטציה פוליטית, אלא ציות לדבר ה'.
שלטון בבל הוא העונש, ועל כן זה מה שיקרה:

[ח] לכן כה אמר ה' צבאות יען אשר לא שמעתם את דברי:
[ט] הנני שלח ולקחתי את כל משפחות צפון נאם ה'
ואל נבוכדראצר מלך בבל עבדי
והבאתים על הארץ הזאת ועל ישביה ועל כל הגוים האלה סביב
והחרמתים ושמתים לשמה ולשרקה ולחרבות עולם:…
והיה כמלאות שבעים שנה אפקד על מלך בבל ועל הגוי ההוא נאם ה' את עונם
ועל ארץ כשדים ושמתי אתו לשממות עולם:
[יג] והבאיתי |והבאתי| על הארץ ההיא את כל דברי אשר דברתי עליה
את כל הכתוב בספר הזה אשר נבא ירמיהו על כל הגוים:

בעיות פוליטיות אינן נפתרות בדרך שירמיהו מציע. לא נכנעים לאויב למשך
שבעים שנה, תוך ידיעה כי לאחר שבעים שנה יוכרע גם האויב, ועם אחר יעלה
.ןוטלשל

בתחילת הספר, בפרק ז, מנבא ירמיהו נבואת חורבן לבית המקדש. ירמיהו
,"המה 'ה לכיה 'ה לכיה 'ה לכיה"מתייחס לדבריהם של נביאי השקר, האומרים
"הגנוב רצוח ונאוף והשבע לשקר וקטר לבעל ומזהיר את העם להיטיב את דרכיו:
והלוך אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם, ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר
איבנהונקרא שמי עליו, ואמרתם נצלנו, למען עשות את כל התועבות האלה?"
"ועשיתי לבית אשר נקרא שמי עליו, אשר אתם מסיים את תוכחתו ומכריז:
בוטחים בו, ולמקום אשר נתתי לכם ולאבותיכם – כאשר עשיתי לשלה".

לנבואה זו אין תגובה בפרק ז. אבל המשכה מצוי בפרק כו. שם אנו שומעים את
תגובת העם לנבואה. בתחילת פרק כו חוזר הכתוב על הנבואה בקצרה, ומזכיר את
המקדש ואת ירושלים:

ונתתי את הבית הזה כשלה, ואת העיר הזאת אתן לקללה לכל גויי הארץ.

תגובת השומעים חריפה:

ויהי ככלות ירמיהו לדבר את כל אשר צווה ה' לדבר אל כל העם,
ויתפשו אתו הכהנים והנביאים וכל העם לאמור:
מות תמות, מדוע נבית בשם ה' לאמור כשלו יהיה הבית הזה,
והעיר הזאת תחרב מאין יושב?

ירמיהו, כזכור, היה כהן מעיר הכוהנים ענתות, אך הוא לא עבד במקדש; הוא גם
היה נביא. והנה, כהן ונביא זה בא לחצר המקדש, ומנבא על חורבנו. הנבואה
מקוממת את הכוהנים והנביאים הנמצאים במקדש, התופסים אותו וקוראים לעברו
"מות תמות, מדוע נבית בשם ה' לאמור כשלו יהיה הבית הזה".

הנבואה המתוארת בתחילת פרק כז נמסרת לירמיהו בראשית ממלכת יהויקים, אבל
היא מיועדת למשלחות של עמי האזור הבאות לצדקיהו מלך יהודה.

משלחות אלה באות להתייעצות חשאית: הם מנסים ליצור קואליציה של מדינות
שילחמו בבבל, ויצליחו למנוע את השתלטותה על האזור. במשלחות נציגים מאדום,
מואב, עמון, צור וצידון. מול משלחת מכובדת זו עומד ירמיהו וקורא בראש
:תוצוח

"הביאו צואריכם בעול מלך בבל, ועבדו אותו ועמו וחיו".(יב).

ואל הכוהנים והעם אומר ירמיהו:

אל תשמעו אל דברי נביאיכם הנבאים לכם לאמור
הנה כלי בית ה' מושבים מבבלה עתה מהרה,
כי שקר המה נבאים לכם…
ואם נביאים הם, ואם יש דבר ה' אתם,
יפגעו נא בה' צבאות לבלתי באו הכלים הנותרים בבית ה' ובית מלך יהודה
ובירושלים בבלה.
תואבצ 'ה רמא הכ יכ
אל העמודים ועל הים ועל המכונות ועל יתר הכלים הנותרים בעיר הזאת,
אשר לא לקחם נבוכדנאצר מלך בבל
בגלותו את יכוניה בן יהוקים מלך יהודה מירושלים בבלה,
ואת כל חורי יהודה וירושלים,
כי כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל על הכלים הנותרים בית ה' ובית מלך יהודה
,םילשוריו
בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאום ה'
והעליתם והשבותים אל המקום הזה. (טז-כב)

נבואה זו על כלי בית ה' מראה כי הגליית יהויכין לבבל הייתה טראומטית, אבל
הגליית כלי המקדש הייתה טראומתית לא פחות ממנה. הנביאים, נביאי השקר
המעודדים את העם, אינם מדגישים כי יהויכין ישוב מגלותו. הם מנבאים כי כלי
בית ה' ישובו מבבל, "בעוד שנתים" (כח, ג). פרק כח כולו התדיינות בין
ירמיהו וחנניה, כאשר חנניה בן עזור מנבא כי כלי בית ה' ישובו בעוד
שנתיים, ואילו ירמיהו מנבא על מותו של חנניה, כי דבר סרה אל ה'.

וכך מתחיל הויכוח בין השניים:

[א] ויהי בשנה ההיא בראשית ממלכת צדקיה מלך יהודה
ישימחה שדחב תיעברה |הנשב| תנשב
אמר אלי חנניה בן עזור הנביא אשר מגבעון בבית ה' לעיני הכהנים וכל העם
:רמאל
[ב] כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל לאמר שברתי את על מלך בבל:
[ג] בעוד שנתים ימים אני משיב אל המקום הזה
את כל כלי בית ה' אשר לקח נבוכדנאצר מלך בבל מן המקום הזה ויביאם בבל:
[ד] ואת יכניה בן יהויקים מלך יהודה
ואת כל גלות יהודה הבאים בבלה אני משיב אל המקום הזה נאם ה'
כי אשבר את על מלך בבל:

:והימרי תבושתו

[ה] ויאמר ירמיה הנביא אל חנניה הנביא לעיני הכהנים
ולעיני כל העם העמדים בבית ה':
[ו] ויאמר ירמיה הנביא אמן כן יעשה ה' יקם ה' את דבריך אשר נבאת
להשיב כלי בית ה' וכל הגולה מבבל אל המקום הזה:
[ז] אך שמע נא הדבר הזה אשר אנכי דבר באזניך ובאזני כל העם:
[ח] הנביאים אשר היו לפני ולפניך מן העולם
:רבדלו הערלו המחלמל תולדג תוכלממ לעו תובר תוצרא לא ואבניו
[ט] הנביא אשר ינבא לשלום בבא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת:

את הויכוח שבין שני אישים אלה מבאר התלמוד הירושלמי, וקריאת קטע מדברי
התלמוד תבהיר את העמדות ואת העקרונות שלפיהם ניתן לזהות נבואת אמת מנבואת
.רקש

תלמוד ירושלמי סנהדרין פרק יא דף ל עמוד ב
רבי יהושע בן לוי אמר: חנניה בן עזור נביא אמת היה, אלא שהיה לו קיבוסת
קושב אבנתמ הימריש המ עמוש היהו ,(והימרי ירבד קיתעמ היה ,רוטאיגלפ)
העליון ויורד ומתנבא בשוק התחתון… הדא היא דכתיב "ויהי השנה ההיא בראשית
ממלכת צדקיהו מלך יהודה בשנה החמישית בחדש החמישי אמר אלי חנניה בן עזור
הנביא אשר מגבעון בית ה' לעיני הכהנים וכל העם לאמר, כה אמר ה' אלקי
צבאות אלהי ישראל לאמר שברתי את עול מלך בבל, בעוד שנתים ימים אני משיב
אל המקום הזה את כל כלי בית ה' אשר לקח נבוכדנצר מלך בבל מן העיר הזאת
ויביאם בבל." אמר לו ירמיה: אתה אומר בעוד שנתים ימים אני משיב וגו' ואני
:ול רמא .'וגו "ויהי המשו ואבוי הלבב" :ראשה תא לטונו ,אב רצנדכובנש רמוא
תן סימן לדבריך! אמר ליה, אני מתנבא לרעה, ואיני יכול ליתן סימן לדברי,
שהקב"ה אומר להביא רעה ומתנחם. ואתה מתנבא לטובה, את הוא שאת הוא צריך
ליתן סימן לדבריך. אמר לו: לאו, את (ירמיהו), הוא שאת צריך ליתן סימן
לדבריך. אמר לו אין, כיני, הרי אני נותן אות ומופת באותו האיש: השנה ההיא
הוא מת, כי סרה דבר על ה'. והות ליה כן, וימת חנניה הנביא בשנה ההיא,
בחדש השביעי. שנת אחרת הייתה, ות מר הכין?! (ואתה אומר שהיה לו כן, שמת
ותיב ינב תאו וינב תא הווצו ,הנשה שאר ברעב תמש דמלמ אלא (!?הנש התואב
.רקש הימרי לש ותאובנ תושעל ליבשב ,הנשה שאר רחא והואיצויש ,רבדה תא ריתסהל

בדברי הירושלמי הופך הויכוח בין ירמיהו לחנניה לויכוח טכני על הדרך
להוכיח מי נביא אמת ומי נביא שקר. מי צריך להוכיח את צדקתו: ירמיהו,
המנבא דברים רעים, או חנניה המנבא נבואות נחמה. ירמיהו טוען: נבואות זעם
יכולות להתבטל אם ישובו בתשובה. ובכל זאת הוא מוכן לתת אות. והאות – מותו
של חנניה. שוב נבואה רעה, שבאופן תיאורטי היא יכולה להתבטל.

לפני חורבן ירושלים ניבא ירמיהו על החורבן הקרב ובא, ומנה את החטאים
המזמינים את החורבן. בתגובה לנבואה זו הועמד לדין על נבואת שקר, וכמעט
הוצא להורג. כל כך בטוח היה העם בצדקתו.

לאחר החורבן שולח ירמיהו מכתבים לגולה, מכתבים המעודדים את הגולים להשלים
עם העונש שקיבלו, לרצות את תקופת הגולה שנקבעה – שבעים שנה, ולעבוד את ה'
במקום שבו הם נמצאים.

גם הפעם עומד ירמיהו בפני נבואות של נביאי שקר הסותרים את דבריו ומשכנעים
את העם כי לא היה חטא, ואין זה עונש, וכי כל העניין הוא טעות אחת גדולה
שתתוקן מיד.

ראשון הנביאים העומד מול ירמיהו הוא חנניה בן עזור, שלפי דבר המדרש החל
את חייו כנביא אמת. חנניה מדבר בסגנון נבואי, ולשומע קשה מאוד להבחין אם
עדיין נביא אמת חנניה או שהחל כבר לנבא בשקר:

"כי אמר ה' צבאות אלהי ישראל לאמור, שברתי את עול מלך בבל,
בעוד שנתים ימים אני משיב אל המקום הזה את כל כלי בית ה' אשר לקח
נבוכדנצר מלך בבל מן המקום הזה, ויביאם בבל…".

לבו של העם מפרפר בין תקווה לייאוש: חנניה נותן זמן קצר מאוד עד לגאולה:
שנתיים; ירמיהו קובע זמן ארוך לגלות: שבעים שנה. הלב רוצה להאמין לדברי
חנניה; גם ההיגיון לצדו: אם נביא שקר הוא, מדוע יקבע תאריך כל כך קרוב?
הרי הרוצה לשקר מרחיק עדותו! האם אין בדבריו הוכחה כי נביא אמת הוא?

תא ריבסהל ידכ החכותה יקוספב שמתשמ אוהו ,החכותה עדי תא לצנמ והימרי
נבואותיו ולתרגמן לשפה המובנת לשומעים. נקרא את דברי ירמיהו, ונשווה אותם
לפסוקים שהוא מכוון אליהם, אך לא אומר זאת במפורש. בפסוקים כו ואילך אומר
:והימרי

[כו] הנה ימים באים נאם ה' וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם
:המהב ערזו
[כז] והיה כאשר שקדתי עליהם לנתוש ולנתוץ ולהרס ולהאביד ולהרע
כן אשקד עליהם לבנות ולנטוע נאם ה':

הפסוקים האלה מזכירים את פסוקי התוכחה, בדברים כח. נקרא אותם, ונעמוד על
:םהייוניש

[סג] והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם
כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם
ונסחתם מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה:

בשני הפסוקים מדובר על היפוך הכוון של הנהגת ה' את ישראל: בדברים השינוי
הוא מהטבה לרעה, ובירמיהו, מרעה לטובה. המסגרת הלשונית של ספר דברים היא:
"כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם… כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם." ירמיהו
משתמש במטבע לשון זו, אבל משנה אותה. ירמיהו אומר: "כאשר שקדתי עליהם
לנתוש ולנתוץ ולהרס ולהאביד ולהרע כן אשקד עליהם לבנות ולנטוע". ירמיהו
מחליף את הביטוי "שש" בביטוי "שקד". ביטוי זה חביב על ירמיהו, והוא מוכר
ירבד דע ינא דקוש יכ …האור ינא דקש לקמ"לנו גם מנבואת ההקדשה:
".(בי-אי ,א).ותושעל

היפוך הכוון של השימוש בביטוי מרעה לטובה קיים גם בספר דברים. לאחר
התוכחה מופיע פסוק המבטיח את היפוכה: (דברים ל ט):

"והותירך ה' אלהיך בכל מעשה ידך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך
לטובה כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבתיך."

ירמיהו משתמש בביטוי, והופך אותו לסיסמה: כאשר… כן…

ירמיהו נמצא במעצר. הוא אמנם לא עבר עבירה שבית משפט יכול לפסוק לו עונש,
אבל הוא נתון במעצר מונע, מעצר מנהלי, כדי שלא יאמר את מה שהוא רוצה
לומר, ולא יפריע לצדקיהו במהלכים הפוליטיים שהוא מתכנן.

צדקיהו מתכנן מהלך פוליטי, שיש בו הימור על כל הקופה. הוא מחליט כי הוא
יצטרף – ואף יעמוד בראש – של קואליציה של מדינות באזור. עמון, מואב,
צור וצידון בקואליציה. מצרים תתמוך מדרום. ובראש ברית זו יעמוד צדקיהו,
ויוכל להתגבר על האויב מצפון – הלא הוא – כאז כן עתה -בבל, היא עיראק של
ימינו. ירמיהו מתנגד לתהליך מדיני זה, ורואה בו אסון. הקואליציה של צדקיהו
לא תוכל לעמוד מול האויב האמיתי, הבא מצפון. בסופו של דבר ינצח נבוכדנצר.
על כן במקום ליצור קואליציות מדומות, קבלו את דבר ה'. אל תילחמו באויב
שאין לכם סיכוי נגדו.

הכשדים פולשים לארץ, והם באים מצפון לכוון ירושלים. יושבי הכפרים בורחים
דרומה, והם נאספים בירושלים, עיר הבירה המבוצרת. עירו של ירמיהו, ענתות,
רחוקה מהלך שעות ספורות מירושלים, נופלת גם היא ביד הכשדים. מי יהודי
יעיז לטייל בחוצות ענתות? מי יהודי יעז לטייל בחוצות ענתה, זה שם הכפר
!?םויה

ובתוך הלחץ הזה והמועקה הזאת זוכה ירמיהו לביקור קרובים בבית הסוהר.
דודו, חנמאל בן שלום, בא לבקרו. והדוד אינו מקדים הקדמות רבות. הוא בא
:קסע תושעל

[ח] ויבא אלי חנמאל בן דדי כדבר ה' אל חצר המטרה ויאמר אלי
קנה נא את שדי אשר בענתות אשר בארץ בנימין כי לך משפט הירשה ולך הגאלה,
קנה לך!

לחנמאל הצעה שאי אפשר לסרב לה. דבריו מבוססים על משפט הגאולה המפורט בספר
"כי ימוך אחיך, ומכר מאחזתו, ובא גואלו הקרוב אליו, ויקרא. שם נאמר כך:
אדם המוכר את שדהו, צריך קרוב משפחה, .(הכ ,הכ ארקיו) "ויחא רכממ תא לאגו
הגואל הקרוב, לגאול את השדה ובכך לסייע למוכר לחזור ולקנות את שדהו.