לאחר פתיחה חגיגית כל כך, מופיע הקונטרסט:

כה אמר ה' מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי וילכו אחרי ההבל ויהבלו:
ולא אמרו איה ה' המעלה אתנו מארץ מצרים
המוליך אתנו במדבר בארץ ערבה ושוחה בארץ ציה וצלמות
בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם:

האהבה הגדולה מוחלפת בבגידה. ה' זוכר את אהבת הנעורים, ואילו ישראל
הולכים אחרי ההבל. ההשוואה חדה מאוד:

זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך

:ולומו

.ולבהיו לבהה ירחא וכליו ,ילעמ וקחר

:לומ

לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה

לא אמרו איה ה' המעלה אותנו מארץ מצרים, המוליך אותנו במדבר…

היחסים התהפכו: בתחילה החסד הוא של האישה האוהבת, ההולכת אחרי אהובה במדבר.
כאשר האמון נאבד, החסד הוא של האיש, המוליך את אהובתו במדבר, בארץ ערבה
ושוחה, בארץ ציה וצלמות, בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם.

הברע ץראבמצרים המוליך אתנו במדבר ץראמ ונתא הלעמה" ?תובאל 'ה השע המ
לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם: ואביא אתכם אל ץראב תומלצו היצ ץראב החושו
"הבוטו הירפ לכאל למרכה ץרא

הקושי בפסוקים אלה הוא טענתו של הנביא. היכן אמר ה' לעם "שלום יהיה לכם"?
והרי ירמיהו הוא הנביא, והוא זועק כל הזמן כי האויב בשער, וכי העם צפוי
לחרבן עם לא ישנה את דרכיו?

דברים דומים מצויים בפרק ז. ירמיהו עומד בשער בית ה' וקורא:

,לארשי יהלא תואבצ 'ה רמא הכ
היטיבו דרכיכם ומעלליכם ואשכנה אתכם במקום הזה.
אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמור היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה.

:והימרי רזוח די קוספבו

ועשיתי לבית הזה אשר נקרא שמי עליו, אשר אתם בוטחים בו,
ולמקום אשר נתתי לכם ולאבותיכם – כאשר עשיתי לשלה".

בפרק יד אומר ירמיהו דברים ברורים יותר:

ואומר אהה ה' אלהים, הנה הנביאים אומרים להם לא תראו חרב ורעב לא יהיה
,םכל
כי שלום אמת אתן לכם במקום הזה.
ויאמר ה' אלי, שקר הנביאים נבאים בשמי,
לא שלחתים ולא צויתים ולא דברתי אליהם,
חזון שקר וקסם ואליל ותרמית לבם המה מתנבאים לכם" (יג-יד).

ופסוק נוסף מספר יחזקאל יחמיר את הקושי יותר:

,אוהה איבנה תא יתתיפ 'ה ינא ,רבד רבדו ,התופי יכ איבנהו
ונטיתי את ידי עליו והשמדתיו מתוך עמי ישראל (יד ט).

טענת ירמיהו נראית עכשיו ברורה יותר: האדם מעוניין להאמין בבשורה הטובה.
אם אתה ה' שולח את נביאי השקר, והם מנבאים דברים שהעם רוצה לשמוע אותם –
"אכן השה השאת לעם הזה!". אתה הוא המטעה את העם.

מה פשר השאלה הזאת? מה משמעות החול כגבול לים? האם הים המוקף חול הוא
עדות לקיומו של בורא לעולם?

רבי יוסף אלבו, הפילוסוף היהודי שחי בספרד במאה החמש-עשרה, והיה בין חברי
המשלחת שהוזמנו – בעל כרחם, כמובן – להתווכח על עיקרי היהדות עם הנוצרים
אדוני הארץ, עוסק בשאלה זו. בספר העיקרים, חלק רביעי פרק ח כותב רבי יוסף
אלבו דברים אלה:

הנה גילה בזה, שזה דבר מכריח השכל להודות שהיגלות היבשה מורה על שהעולם
נעשה ברצון רוצה, ואינו עניין נוהג במנהג הטבעי.

רבי יוסף אלבו מרחיב את הרעיון של הפסוק. לא החול סביב הים הוא העדות
לקיומו של בורא, אלא הגלות היבשה. בקיצור: הסדר העולמי. נמשיך לקרוא את
:וירבד

וזהו שאמרו רבותנו ז"ל בבראשית רבא. בשעה שאמר הקב"ה יקוו המים, עמד שר
של ים לפני הקב"ה ואמר לפניו, ריבונו של עולם, והלא כל העולם כולו אני
מלא. מיד בעט בו והרגו, שנאמר 'בכחו רגע הים'.

המדרש מתאר את מצב בריאת העולם. שר של ים אינו מסכים לוותר על המצב
"והארץ היתה תהו הנתון, בו העולם כולו מכוסה מים. אנו יודעים מתי היה זה:
נמשיך בדברי רבי ובהו וחושך על פני תהום, ורוח אלהים מרחפת על פני המים".
יוסף אלבו.

הנה, הם קראו 'שר של ים' לטבע יסוד המים, ואמרו עליו שהיה ממלא כל
העולם, שטבעו לכסות הארץ, אלא שנתגלית ברצונו של הקב"ה.

רבי יוסף אלבו מתרגם את המונחים של מדרש האגדה למונחים המדעיים של זמנו.
מה שקוראים באגדה 'שר של ים', הוא בפילוסופיה היוונית 'יסוד המים'.
העולם, לפי תיאוריה זו, בנוי מארבעה יסודות: אש ורוח, עפר ומים. יסוד
המים תכונתו לכסות הכל, והמצאות היבשה נוגדת את טבעו.

ועל כן אמרו עתיד הקב"ה להחזירן למקומן, להורות שהגלות היבשה אינו מדרך
טבע, אלא ברצון רוצה שהוא מעמיד העולם וקיימו כן. ולפי שהדבר שהוא בטבע
ראוי שיהיה כן בפועל בעת מן העתים, אמרו שעתיד הקב"ה להחזירן למקומן.

כאן נכנס רבי יוסף אלבו להנחות פילוסופיות נוספות: אם טבע המים לכסות
הכל, הכרח הוא שהם אי פעם יממשו את תכונתם. שאם לא כן – אין זו תכונת
המים. ואנו הרי יודעים שתכונת המים היא לכסות הכל. מסקנה – אי פעם יהיה
מצב בו העולם יחזור למעמדו הראשון – והמים יכסו את הכל.

וזו ראיה מכרעת שהעולם עומד תמיד ברצון רוצה, ולא בטבע, והוא המשגיח בו
.טפשמבו קדצב וגיהנהל

וכאן המסקנה. אם המים מתנהגים בניגוד לטבעם הבסיסי – זוהי ראיה שיש מי
שמכוון את הימצאם כך. זו ראיה שהעולם עומד תמיד ברצון רוצה, ולא בטבע,
.טפשמבו קדצב וגיהנהל וב חיגשמה אוהו

וירמיהו ממשיך:

אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמור היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה.

דבר הנביא מתערפל מעט. מה פירוש לא לבטוח בדברי השקר האומרים היכל ה'?
האם אין המקום הזה היכל ה'? מדוע לא לבטוח בו?

הנביא מבכה את גורל המתים, אבל אינו מוכן לחיות עם החיים. רוצה הוא לעזוב
.רבדמל תכללו ומע תא

בסגנון של בני דורנו, הנביא קרוע בין שני רצונות: לפעול מתוך העם, ולנסות
לשפר את דרכיו, או לעזוב, להתייאש, להוריד מסך.

השאלה אם לפעול מתוך העם או מחוצה לו הנה שאלה שהטרידה מאז. כל המנזרים
לסוגיהם הבנויים במדבריות מראים את האנשים העוזבים את עמם, ויוצאים לגור
"במדבר מלון אורחים".

וכך כותב רמב"ם על תופעה זו:

א הכלה ו קרפ תועד תוכלה ם"במר
דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, נוהג
כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים וליישב אצל החכמים
תמיד, כדי שילמד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך, כדי שלא ילמד
ממעשיהם… וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים, ואין אנשיה הולכים בדרך
ישרה, ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים. ואם היו כל המדינות
שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול
ללכת למדינה שמנהגותיה טובים, מפני הגייסות או מפני החולי, ישב לבדו
יחידי, כעניין שנאמר ישב בדד וידום. ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים
אותו ליישב במדינה אלא אם כן נתערב עימהן ונוהג במנהגם הרע, יצא למערות
ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים. כעניין שנאמר "מי יתנני
במדבר מלון אורחים".

רמב"ם מציע סדרה של דרכי מילוט מן החברה: לעבור למדינה אחרת, לחיות בלא
חברה, ואם כלו כל הקיצין – לצאת למדבר, כבקשתו של ירמיהו.

הפסוק שרמב"ם בחר לסיים בו את מורה נבוכים הוא הפסוק הזה של ירמיהו:

אל יתהלל חכם בחכמתו,
,ותרובגב רוביגה ללהתי לאו
,ורשעב רישעה ללהתי לא
כי אם בזאת יתהלל המתהלל: השכל וידוע אותי.

נעיין בפסוק על חלקיו השונים. ארבעה הם התחומים שבני אדם מצטיינים בהם,
.ם"במר בתוכ