בחינה של דברי ירמיהו תאלץ אותנו לקבוע עמדה במספר בעיות פילוסופיות
.לקשמ תודבכ

ואם נפרט את טענתו, ונוסיף לה נופך מדוע דרך רשעים צלחה? ירמיהו טוען:
מחיינו, השאלה היא זו: אין זה מן הצדק שפלוני יקבל שכר או יצליח, ואלמוני
ייכשל. הצדק דורש כי יהיה ההפך. וכאשר אנו נשוא התלונה, הדברים פשוטים
עוד יותר: "לא מגיע לי שיקרה לי כך וכך".

:השעמה רואת הזו

[א] כה אמר ה' אלי הלוך וקנית לך אזור פשתים ושמתו על מתניך ובמים לא
:והאבת
[ב] ואקנה את האזור כדבר ה' ואשם על מתני:
:רמאל תינש ילא 'ה רבד יהיו [ג]
[ד] קח את האזור אשר קנית אשר על מתניך וקום לך פרתה וטמנהו שם בנקיק
:עלסה
[ה] ואלך ואטמנהו בפרת כאשר צוה ה' אותי:
[ו] ויהי מקץ ימים רבים ויאמר ה' אלי
קום לך פרתה וקח משם את האזור אשר צויתיך לטמנו שם:
[ז] ואלך פרתה ואחפר ואקח את האזור מן המקום אשר טמנתיו שמה
:לכל חלצי אל רוזאה תחשנ הנהו

עד כאן תאור המעשה. וכאן ראוי להעיר הערה גיאוגרפית: פרת זה, שירמיהו
טומן בו את האזור, הובן על ידי פרשנים רבים כנחל פרת שבעיראק, היא בבל,
היא אור כשדים. פרשנים חדשים מזהים את המקום כעין אל פארה, כחמשה קילומטר
מענתות, ועשרה קילומטר מירושלים. לפי מה שנאמר בהמשך שיחה זו, ויכוח זה
אין לו משמעות כלל.

בתפילתו על הבצורת המכה את ארץ יהודה אומר ירמיהו:

[ז] אם עונינו ענו בנו ה',
עשה למען שמך כי רבו משובתינו לך חטאנו:
הרצ תעב ועישומ לארשי הוקמ [ח]
למה תהיה כגר בארץ וכארח נטה ללון:
[ט] למה תהיה כאיש נדהם כגבור לא יוכל להושיע
ואתה בקרבנו ה' ושמך עלינו נקרא אל תנחנו:

היסודות של תפילת ירמיהו מוכרים לנו מתפילת משה: "עשה למען שמך" הוא
המוטו של משה בדברי תפילתו. אם ישראל ייענשו, ייראה הדבר כחולשתו של
.םהיקולא

מעניין הדבר כי הביטוי "ארץ צפון" מופיע במקרא שנים עשר פעמים, בפי שני
נביאים בלבד: ירמיהו וזכריה. שמונה פעמים בפי ירמיהו, וארבע פעמים בשני
פסוקים בזכריה.

ארץ צפון היא האיום. וכך אומר ירמיהו:

:בכ קוספ ו קרפ
כה אמר ה' הנה עם בא מארץ צפון וגוי גדול יעור מירכתי ארץ:

:בכ קוספ י קרפ
קול שמועה הנה באה ורעש גדול מארץ צפון לשום את ערי יהודה שממה מעון
:םינת

ארץ צפון ראויה לנקמה. וגם זאת בפי ירמיהו:

י קוספ ומ קרפ
והיום ההוא לאדני ה' צבאות יום נקמה להנקם מצריו
ואכלה חרב ושבעה ורותה מדמם כי זבח לאדני ה' צבאות בארץ צפון אל נהר
:תרפ

ט קוספ נ קרפ
כי הנה אנכי מעיר ומעלה על בבל קהל גוים גדלים מארץ צפון
וערכו לה משם תלכד חציו כגבור משכיל לא ישוב ריקם:

ועיקר: הגאולה העתידה תהיה מארץ צפון. וכך אומר ירמיהו:

חי קוספ ג קרפ
בימים ההמה ילכו בית יהודה על בית ישראל
ויבאו יחדו מארץ צפון על הארץ אשר הנחלתי את אבותיכם:

ז קוספ אל קרפ
הנני מביא אותם מארץ צפון וקבצתים מירכתי ארץ
בם עור ופסח הרה וילדת יחדו קהל גדול ישובו הנה:

אך כל זה הוא רקע לנבואת גאולה קצרה המופיעה בפי ירמיהו פעמיים: פעם אחת
בפרקנו, בפסוקים יד-טו, ופעם שנייה בפרק כג, פסוקים ז-ח. הנבואה בשני
הפרקים זהה, למעט הבדלים קטנים. וכך אומר ירמיהו בפרקנו:

לכן הנה ימים באים נאום ה',
ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים.
כי אם חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם
המש
והשבתים על אדמתם אשר נתתי לאבותם.

:והימרי רמוא גכ קרפבו

לכן הנה ימים באים נאום ה', ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל
מארץ מצרים.
כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה
ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם:

מקומה של הנבואה בפרקנו אינו ברור דיו. העניין שלפני נבואה זו עוסק
בתוכחה המסתיימת באיום:

"והטלתי אתכם מעל הארץ הזאת על הארץ אשר לא ידעתם אתם ואבותיכם…"
.(גי קוספ)

העניין שאחרי נבואה זו ממשיך את התוכחה

"ושלמתי ראשונה משנה עונם וחטאתם על חללם את ארצי…" [פסוק יח].

ובתווך, בין שני נבואות אלה, נבואת התקווה על העלייה מארץ צפון. מה מקומה
של נבואה זו בין שתי נבואות תוכחה? זאת ועוד: הנבואה מתחילה במילת קישור:
"לכן הנה ימים באים… ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ
מצרים." "לכן" זה, מה טיבו? בגלל מה לא יאמרו? בגלל נבואת התוכחה וההבטחה
?תולגל ואציש

וכך אומר ירמיהו:

:'ה רמא הכ
ארור הגבר אשר יבטח באדם,
ושם בשר זרועו, ומן ה' יסור לבו.
,בוט אובי יכ הארי אלו ,הברעב רערעכ היהו
ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב.
ברוך הגבר אשר יבטח בה', והיה ה' מבטחו.
והיה כעץ שתול על מים, ועל יובל ישלח שרשיו,
ולא יראה כי יבוא חום, והיה עלהו רענן,
.ירפ תושעמ שימי אלו גאדי אל תרוצב תנשבו

אם נשווה את הבוטח לזה שאינו בוטח, נמצא השוואה זו:

הלך רוחם של הבוטח וזה שאיננו בוטח מובאת בהקבלה ברורה:

הבוטח אינו ירא גם כאשר מגיעים ימים קשים, ימי חום המייבשים את הצמח.
ואילו זה שאיננו בוטח, גם כאשר בא הטוב לכל, הוא מחוץ לטוב.
הבוטח בה' לא ידאג בשנת בצורת. מה גורלו של זה שאינו בוטח אף לא נאמר,
הדבר מובן.

אך הסיום הוא העיקר: הבוטח בה' "לא ימיש מעשות פרי". ואילו הערער – אין
הוא עץ פרי. אינו יכול לעשות פרי. כל שהוא עסוק בו הוא לדאוג לקיומו,
לשרוד בתנאים הקשים שהוא נתון בהם: "ערבה" "מדבר" "ארץ מלחה". שלוש אלה
הם תנאי חייו של הערער, של זה שאינו בוטח בה'. ועל כן ככל שהוא עסוק יותר
לשרוד בתנאים הקשים שלו, פחות יש לו אפשרות לחשוב על העתיד, על הפרי, על
.תלוזה

נקרא עכשיו את המזמור בתהילים א', ונראה כיצד מתוארים בו שני האנשים:

והיה כעץ שתול על פלגי מים,
אשר פריו יתן בעתו ועליהו לא יבול,
.חילצי השעי רשא לכו
לא כן הרשעים,
כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח.

אנו מבחינים מיד כי הערער של ירמיהו, הפך להיות "מוץ אשר תדפנו רוח"
בתהילים. גם תכונתו הבולטת של האיש השתנתה: בירמיהו הוא בוטח באדם.
בתהילים הוא פשוט "רשע".

ועכשיו עלינו להבין את הדימוי של כל אחד מהם.
לומד התורה הוא זה "אשר פריו יתן בעתו". בעוד שהבוטח בה' – "לא ימיש
מעשות פרי". אין הוא נותן את פריו. הוא עושה אותו. לומד התורה אינו שלם
כל עוד אינו מלמד גם לאחרים. הוא נותן את פריו. הבוטח, עושה פרי, ומשתמש
.דיתעב וב

הרשע, לעומת זאת, אין רישומו ניכר. הוא "כמוץ אשר תדפנו רוח". לאחר הקציר
אוסף האיכר את התבואה, זורה אותה ברוח. הגרעינים נופלים ונאספים, והמוץ
עף ברוח. הוא רק מפריע, מלכלך, נכנס לעיניים. אין לו כל תוצאה חיובית. כך
הרשע. הבוטח באדם, לעומתו, אינו מנסה להשפיע. כל שהוא רוצה זה לשרוד
בתנאים הקשים שהוא חי בהם, שהוא יצר לעצמו. על פרי אין לו פנאי לחשוב.
הוא חי את היום, את ההווה, את הרגע.

שני תיאורים דומים ראינו. שתי הצלחות ושני כישלונות. אך למרות הדמיון
בתיאור, לפנינו שתי דמויות שונות: לומד תורה ורשע בתהילים, בוטח בה'
ובוטח באדם בירמיהו.

בשלשה ספרים מספרי התנ"ך אנו מוצאים התייחסות ישירה לשמירת השבת. בישעיהו,
בירמיהו ובנחמיה. שלושתם מוכיחים את העם על חילול שבת, כל אחד בהדגשה
.תרחא

דבריו של ישעיהו כלליים, וכך הוא אומר:

חנ והיעשי
[יג] אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי
,דבכמ 'ה שודקל גנע תבשל תארקו
וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר:
[יד] אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי |במתי| ארץ
והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר:

הדרישה היא הגבלת ההליכה בשבת: "אם תשיב משבת רגלך." וכן הימנעות מעשיית
מעשים שאינם מעניין השבת: "עשות חפציך ביום קדשי". ובמקביל, מצוות עשה:
"…ותדבכו ..גנוע תבשל תארקו"

בדברי ירמיהו, ובדברי נביאים אחרים, אנו מוצאים הד לטענות אלה של העם:
הרי אנו עושים את הדבר הנכון, ומה אתה רוצה מאתנו?!

בפרקנו מצטט ירמיהו את דברי העם: ירמיהו, בפסוק יא אומר:

"שובו נא איש מדרכו הרעה והיטיבו דרכיכם ומעלליכם".

ותגובת העם:

"ואמרו נואש, כי אחרי מחשבותינו נלך, ואיש שרירות לבו הרע נעשה" (פסוק
.(בי

מדוע רוצה העם ללכת אחרי שרירות לבו הרע? יתכן כי הוא חפץ ברע, כי
התייאש, והוא רוצה לתפוס ככל יכולתו ממנעמי החיים, לפני בוא החורבן. אבל
ייתכן גם אחרת. יתכן כי העם רוצה בדרכו, משום שהוא מאמין בה.

וכך אומר ירמיהו:

ובנו את במות הבעל לשרוף את בניהם באש עולות לבעל,
.יבל לע התלע אלו ,יתרבד אלו ,יתיוצ אל רשא

הנושא הוא הקרבת הבנים, פולחן שהיה קיים בגיא בן הינום. את מה שקרה
בהקרבת הבנים מתאר בעל מדרש תנחומא:

מדרש תנחומא (בובר) -הוספה לפרשת ואתחנן סימן ב
וכיצד היה המולך בגיא בן הינום? עשוי חוץ לירושלים, ובמקום מופלג, וצלם
היה ופניו של עגל, וידיו פשוטות, כאדם [שפותח ידיו לקבל] דבר מחברו. והיו
מסיקין אותו עד שהידיים נעשין כאש. ושבעה קנקלים היו לו, והוא לפנים מהם,
ולפי קרבנו של כל אחד ואחד היה נכנס, מי שמקריב עוף נכנס לקנקל הראשון,
.ישישל רוש ,ישימחל רפ ,יעיברל לגע ,ישילשל הש ,ינשה לקנקל סנכנ זע
מי שמקריב בנו, אומרים הכומרים כי אין למעלה הימנו, היה נכנס לפנים מן
הקנקל השביעי, והיה הולך ונושקו, שנאמר זובחי אדם עגלים ישקון (הושע יג,
,(ב
והיו הכומרים נוטלין בנו ממנו, ונותנין התינוק על ידי המולך, ונוטלין
התופין ומקישין בהן כדי שלא ישמע אביו קול בנו, ומעיו של תינוק מתמעכין
עליו, והיה התינוק מנהים עד שישליט נפשו על ידו.
אמר ר' יהודה הלוי הוא שכתוב ובנו במות התופת אשר בגיא בן הנום (ירמיה ז
לא), מה היא התופת, שהיו מקישין בתופים, מה הוא הנום, שהיו הכומרים
אומרין למולך כשהתינוק מנהים יהנה לך יערב לך.
ראה היאך היו להוטין אחרי ע"ז, אמר הקב"ה על ידי יצר הרע הייתם חוטאים
וגולים, אבל לעתיד לבא אני עוקרו מכם, שנא' והסירותי את לב האבן מבשרכם
ונתתי לכם לב בשר (יחזקאל לו כו)

התיאור של העברת הבנים למולך הוא תיאור מזעזע. וירמיהו מעמיד זה מול זה,
את התופת, שלא יקרא תופת כי אם גיא ההרגה, ועיקר: את העונש.

"והאכלתים את בשר בניהם ואת בשר בנותיהם, ואיש בשר רעהו יאכלו, במצור
ובמצוק אשר יציקו להם אויביהם ומבקשי נפשם" (פסוק י).

אין הבדל בין מסירת הבנים למולך, לבין אכילתם, כפי שמתואר בפרשת התוכחה
בפרשת כי תבוא, בדברים כח,נג. ירמיהו מצטט את דברי התוכחה, ומחיל אותם על
עובדי המולך.